סתם

אני אפיזודה בהתהוות.
לפעמים דיון סוער
פעמים הגד שחוט.
רוצה לפצוח בשירה
או דחף עז לרקוד קצת,
וגם קצת למות.

ימים ימים

הימים נעשים יותר ויותר סמיכים. במקומות שחשבתי שכבר הייתי, ועל פניהם חלפתי, מסתבר לי שוב ושוב שהיכולת שלי לא לסגור מאחוריי דלתות היא חרב פיפיות. אז החיים לימדו אותי דברים. זו קלישאה מאד קלה לאמירה. בעיקר באותם מקרים שהם באמת נראים כמו תסריט של טום וג'רי.

מתוך החדר הקטן, המעושן, אני נוהגת לנהל את מחשבותיי לאחרונה. הזמן לוקח את דעתי ומתקתק אותה לאלף עזאזל, ואז מחזיר. כילדה הייתי בטוחה שהכל קשור לאהבה. היום, אני מכירה בה כעוד גזרה. ומסביבה, מערכה אחת גדולה. הידיעה הזו שהכל סביבי הוא כמו נוצה. גדלתי ללא הספק שאצטרך להיאבק אבל הייתי מוכנה לכך. בכל החרוזים המצהיבים שרבטתי לעצמי חוזק ועוצמות, כי מי אני שאפול ואשתהה להתאבל על הכאב, זו לא אני. זה טאבו.

לקראת יום נוסף, באדישות ועוד כוס קפה וסיגריה, החלומות באים כמו גלים, שוטפים אותי ואז בורחים. אני החוף או הסירה, ומחפשת עוד מוצא. כבר לא נוגעים לי כל ההפסדים כי הצפי הוא לפנים. בפנים אני מוצאת את הפנים המביטים, המבטיחים, מתווים לי צעדים קטנים. ושינויים לא מדי גדולים.

במרכז הכובד שלי אני מניחה משקולת משמעותית שתעגן בי את יכולת השליטה, כן זו שאני אוהבת לאבד לעתים כדי להגיע לרמה מאד בסיסית, שלי. לרוב אציג מראה מאופק, שליו, רגוע כמעט קבוע כמעט בלי לנוע. יותר מדי. פצע אחד שאתעקש לקלף כל פעם מחדש עד שיתאחה, סוף סוף, זה בר חלוף, זה לא הסוף.

מילים מילים

היום הזה עבר כמעט כולו בלעדיך. ובלעדיך זו בכלל מילה משונה, כי חלק ממך קיים בתוכי.

רוב היום הזה הייתי עם אחרים. ילדים, חברות, משפחה. אבל להיות זו הגדרה לא טובה, כי בעצם אני תמיד אתך.

לא ראיתי אותך היום בכלל, ובכל זאת אני רואה אותך בשלל מקומות, כמו בסצנה מסרט או ציוץ או מילה.

הזמן שלנו יחד כה קצר ביחס לשנות חיי, עם זאת כאילו שנים מאז פגשתי בך לראשונה.

האהבה שלי אליך מופלאה וממלאת ובכלל אין לי מקור השוואה לרגש הזה.

אימג'ז

הבוקר, תוך כדי צחצוח שיניים, שמעתי את הרוח נושב בנחישות יתרה. חדר הכביסה צמוד למקלחת והדלת בניהם פתוחה תמיד.  הצצתי בין התריסים והשמיים החצי מעוננים קרצו לכיוון הכביסה התלויה. אז הורדתי אותה. את חולצת הטישירט שהשאלתי ממך הסנפתי לפני הקיפול. אחר כך ניגשתי להכין לעצמי את ההפוך הראשון של הבוקר. לצד המכונה נח האקמול קולד שהבאת לי אמש. לקחתי שניים והתיישבתי בחדר הצהוב לבחור שיר לבוקר, למרות שכבר מזמן עבר הבוקר והתחלף בצהריים מוקדמים. חיוכים.

הרמתי מבט ובהיתי בחוטי המים הלוהטים נורים עליי מראש הטוש, כמו שאני מרימה את ראשי כדי לנשק אותך. העור האדים מהחום והריח שלך נשטף ונישא עם האדים שיצאו מגופי. אחר כך מרחו אותי ידיי ולא דילגו על אף פיסת עור שעינייך ליטפו בלילה האחרון. חיוכים.

come what may

לא, העולם לא נראה פתאום יותר מושלם
עם זאת בכל פינה אני מוצאת תמונה אחרת
ברחובות הערים קשיים נערמים בצילם
של מורכבויות נצחיות וארץ מתפוררת
אין בי כל רצון להיעלם לשום מקום
לרוב לשקוע לאחור על הכורסא המיוחדת
והמקום הכי נכון הוא זה שהייתי בו היום
כשלא היה צריך יותר ממחשבה בודדת
הפעימות הולמות בדיוק באותו קצב
אך יש סנכרון כזה שלא היה כמותו
הרים גבוהים עודם ניצבים בעוז ועצב
והסופ"ש נושק לי ברכות במיתתו.

מקופל

ערסלתי אותך לתוכי

גבר, בתנוחת עובר

נתן

הבוקר נתן לי תזכורת שנונה
בלילה הרביעי הוא בא, הוא אבא
וכשהבוקר עולה, הרכב מתמלא
בילדונים שחושבים בחיוך
על היום היחיד.
הוא נתן מבחירה.
בשאר הלילות, שיחות מדומות
ילד אחד שמבין ומשיב
מספר בנימוס לאביו היחיד, לאביו
וילד שני, בסירוב אמיתי
כי בשאר הלילות
הוא איתי. רק איתי.

יותר

פעם הייתי יוצאת המון לטיולי שטח. 

ללא מפה ספציפית וברוח האווירה הטיולית של יום חופש, הייתי מנווטת למסלול לא מוכר, לא ממש מסומן, דרך חצץ או אדמה, שניכר בה כי עברו בה בעבר. עם כל פיתול, עליה או מעבר מאתגר, נבטה בגוף תחושה מעורבת. תחושה שמזכירה קצת עקצוצי פחד כאלו שפושטים בגוף כשעולים על רכבת הרים, מהולה בציפייה מתוקה לבאות. וכשהצלחתי לעבור מכשולים קשים במיוחד זה חיזק את ההנאה הסוחפת, בה בעת שהיעדרם, בדרך חלקה ונעימה, איפשר לי להנות מהנוף שקישט את החלונות מבחוץ ולהתפנות לנשום את האוויר שבפנים.

זה מוכר ועם זאת אחר. מה שעכשיו. אבל יותר מכל דבר, זה יותר.

לא רוצה שהיום הזה ייגמר.

נכון

בסוף הלילה הגיע הבוקר והקרה התאדתה והתחלפה בצינה ביישנית

בצד השני של השיכרון היתה התפכחות רעננה וכל הלא ברורים הפכו להבנה

בקצה הקשת נח ענן של נוצה ושמיים מצוירים במכחול חדש ויד נאמנה

ומבט מהיר נוסף הפך לעוד תמונה.

בסיום כל הדרכים המוכרות נגמרו לי כל המפות הישנות והשטח הפך לטריטוריה חדשה

ואני למדתי לנווט על סמך חושיי בלבד, כל יום בנפרד.

לאחר כל הלא מדויקים הלא אמתיים הבלתי מתקבלים היה דבר נכון אחד.

תחזוקה

למה אנשים מתרחקים זה מזה? למה הם מתקרבים? מעגלים מעגלים בתוכי ומחוצה לי. הם נסגרים ונפתחים כל העת. שזורים זה בזה בחוליות שבריריות של איזונים וכוחות, שלא ניתן לחוש באצבעות. מדי פעם אני חשה במעגל כזה נוצר ולאחר זמן מה פתאום שמה לב שהוא איננו עוד. לא קיים יותר. הידיים שאחזו את גבולותיו נפרדו והתרחקו זו מזו כערפילים מתפוגגים. כל שנותר הוא קוים מקווקוים במקום קו המתאר החלק והעז שהיה שם קודם. ובפרספקטיבה של הזמן, הזמן שחלף והזמן שהיינו בו, שמוחי אומר לי שהייתי בו, השקופיות עודן מוצגות בתוך מגירות הזכרון שלי, כל שנותר הוא עקצוץ בכפות הידיים, לחלוחית של רוק בשולי הלשון, הדהוד של מילה.

רצון לשחזור הישן, אולי אכזבה מסוימת למשהו שהרגיש טוב וכעת ברור כי הלך לאיבוד, חסר שמדגיש את הערגה לשוב למקומות ההם או ההבנה שהם עשו את שלהם. ובלתי נשלט לנסות להתגעגע לשם.

כשאני מדפדפת באלבומים מצהיבים אכולי עש, מוכתמים, אני זוכרת את המתיקות, מדלגת מעל אי  נעימויות ומכאובים, נושמת לרווחה עם העמוד האחרון. ובפגישות מחודשות, מקושטות בפלקטים ובלונים צבעוניים, מתמלאת אופוריה מזויפת בינות לנשיקות והחיבוקים, רואה כברייל את כל השינויים.

thunder

לחישות מסוימות, מילים שנאמרות בנינוחות שקטה, ממך,
כמו רעמים.
להיאלם, לנשום עמוק.

משוואות

הכל הוא משוואות, יחסים, פילוגים וכפילויות. ברגעים שונים אמצא את עצמי לרגע בתוך בועה מעל ראשים, כמו מחשבה שנהגית ואז מתפוגגת לאוויר, הנה הייתי שם, אמרת לי משהו ואני נזכרתי בעצמי דאז. 

מבעד לתריסי הפלסטיק המאובקים חיים אחרים מגיחים. כמו לצפות בסרט, לזהות בו רמזים עדינים ולהבין מה עומד לבוא. אבל ולמרות הדמיון המטורף לעלילה כתובה מראש, מי בכלל יכול היה לפרש את התפניות המפוזרות כפירורי לחם מובילים לכיוון ידוע כלשהו. ולתמלל אותן, להביא אותן אל הכתב תוך לכידת ההוויה שהוליכה אותי בין המהמורות ולתוכן, מורכב אף יותר.

אדמה

שאלתי את עצמי.... אני יודעת שאני אוהבת אותך. אני מקבלת לכך הוכחות מדי יום‬
‫מתי אני אדע על אמת שאתה אוהב אותי.
אתה אומר לי שאתה אוהב אותי. אני מאמינה לך. אני יודעת שאתה מתכוון לזה‬
‫ושזה משמעותי עבורך.
‫אבל מתי אני. אני אדע את זה‬
‫בכל הגוף שלי‬.

‫מתי אתה תדע שאני אוהבת אותך
‫לא תשמע, לא תאמין, לא תראה. אלא תדע, ממש תדע שאני אוהבת אותך.
‫תרגיש את זה‬
‫תבטח בזה. כמו שבוטחים באדמה.


אני רוצה אדמה.

כבר חודשים שאני לא עונדת את השעון הישן שלי.
לא נותר בו ולו שביב של היכרות, או אינסטינקט.

פנטזיה

את מפנטזת, ובצדק, על היסחפות מהירה.

מבט או מילה, טון דיבור, ואת שלו. הוא שלך, אולי.

איזו אופוריה מתוקה.

פעם אמרה לי רבנית מצחיקה שבניין בונים מהיסודות.

בונה לאט, בזהירות, עקב בצד אגודל.

מהיסוסים, מרגעים, מתוך תהיות וניסויים.

מזמן חשדתי שאת קפדנית במיוחד בתקני הבניין שלך.

עזבי אותך מסיפורים עתיקים וסרטים מקושטים, מדי.

את, יודעת הכי טוב, את את.

בשכונה

בשדרה המרוצפת המובילה לגנו של הילדון הצעיר, שוכנים עשרות אולי מאות חתולים. בזמן שאני כותבת מילים אלו, גולי בא בריצה מטורפת וצולל אל מאוחרי הספה, מקום מושבי. אני קולטת את קצה אפו מציץ משם לכיוון מסך המחשב, מנסה לנחש מה יבוא. 

למדתי את הדרך אל הגן עוד בטרם החלה השנה. באותם אחה"צ היא עדיין  לא חשפה בפניי את דייריה. תושבי השדרה הקטנה, בכלל סמטה שלא עוברים בה רכבים, קמים מוקדם מאד בבוקר. אני חושדת שעד הצהריים הם נעלמים לעיסוקיהם השונים, או שנ"צ. החתול השחור שתמיד מכורבל על עץ בעל מעט מדי ענפים, רק לו ולעץ הסוד כיצד הוא מחזיק בו מעמד בלי ליפול, העץ. הילדון ואני מצחקקים לנו וממשיכים בצעידה הקצרה לקצה השני של השדרה. אני מעירה בפני הילדון הצעיר שיבחר את צעדיו היטב, זו שדרה מרוצפת מוקשים, בשכונה הזו של העיר התושבים לא אוספים אחרי כלביהם [מסננת קללה שקטה לאוויר]. אני דורך בצעדייך אמא, הוא מצהיר, ודורך לי על הכפכפים.

בחצי הדרך אל הגן, אמצעה של השדרה פחות או יותר, ליד כר הדשא שלוכד את אור השמש בשעה מוקדמת קפואה זו, מרוכזים רוב החתולים. יש שם מכל הצבעים והגדלים. הילדון ואני נותנים בהם סימנים. מזהים את זה שמתחרדן על הדשא על גבו, מלקק את עצמו, מקלחת בוקר. יש את החבורה על ספסל העץ שממול, הם המקובלים, השמנמנים. סביב הספסל ועל חומת האבן שמקיפה את המובלעת, מרבעים צעדיהם החתלתולים הרזיזים, מנוקדים ומפוספסים. הם אדישים לספסל, לכאורה, ומסתפקים במסלעת הסמוכה. בזוית העין אני קולטת אחד, מדושן, שחור לבן, מברווז לכיוון החבורה הבטלה, מציץ עלינו חזרה, באדישות, לכאורה.

בכניסה לגן, מתחת לעצי גדר חיה שמקיפים אותו, מקבל את פנינו חהתול שתום העין אפור לבן, ביללות מנומסות. כל בוקר הוא שם, מזהה את כולם, הילדונים והוריהם וגם הגננות. הילדון מנדב לו יללה קטנה משלו ואני תורמת לו ליטוף-גירוד שיספיק לו לבוקר זה. הוא עוקב אחריי בעיניים תאוות ואני יודעת שאם הייתי מלטפת עוד קצת גם היה בא אחריי. 

בדרך חזרה אני הולכת לאט. משננת את המראות החתוליים, המתרפקים, המכורבלים, הכדוריים, הפרוותיים. קפאו  לי האצבעות בכפכפים.

בבניין שלנו אין חיות. ואני אפילו לא מכירה את השכנים.

ידיעה

אדם, ידע בזמן סביר, פחות או יותר
מתי הוא אוהב, את זה שאיתו.
אני תוהה
מתי, או אחרי מה, הוא ידע
באמת ידע
שזה שמולו אוהב אותו.
על אמת.

רגבים

לפעמים אני פותחת את המגירה שליד השידה
ושולפת ממנה את אחד היומנים שלי.
לקרוא בהם נדמה לי כמו לגרד בסכין את העור היבש מעקביי.

נדמה שכפות רגליי מעולם לא היו רכות כל כך, ולאורך זמן ארוך כל כך.
וזה קורה בלי להתאמץ אפילו.

שימת לב

הניואנסים הקטנים שמתחבאים בין המילים שאני אומרת
הם לא העיקר.
מה שמושך את תשומת ליבי היא תשומת ליבך אליהם.

להיפסק

לעתים אני טובעת בים של עוצמות  ושיגעון.
אולי אניח לעצמי, לקבל הפסקה.
אופציה לא פתוחה.
רק לישון. להיעלם. להירגע. להיקבר, ולא להיות.
ואז שוב כן. להתחיל מהתחלה.
לא צריך לסבך הכל
זה לא סיפור, זה אוסף רגעים.
קטעים שבורים של החיים.
הרסיסים מפוזרים
ממש כמו הפאזל שאנו מרכיבים.

שחור לבן

יום אחד התחלתי לצייר על הקירות.
לקחתי עפרון פחם וציירתי על כל קירות החדר.
גיל שש עשרה או שבע עשרה.
קטעים משירים, ציורים פסיכדליים. מה שבא. הכל מהכל.
כשהתגייסתי אימי צבעה את הקירות בלבן.
אפשר להחליק כנראה כל דבר.

נישה

מספר סנטימטרים מהסנטר שלי, ראשך.
מונח. מקשיב. בבית.
מצלמת בעיניי את מנח גופך על הספה.


אני מבטיחה בפעם הבאה להשאיר ריח על חולצתך.

ביקרו אותי

בדף הפרצופים המסוקרנים
מופיעה התמונית שלך.
החץ הקטן מרפרף על המסגרת
יורד בצדעי פניך
מתחפר בחריצי החיוך המרומז
גולש במורד לחייך
וחותם בשפתיך.

וכשהיא מפסיקה להבהב
אני שוב מתגעגעת.

פתרונות

בקצה העולם ישבתי על סלע
והיה שם רועש
לא היה בעצם דבר.
כף טרקטור המתה
והזיזה גבעות
שכיסו את האופק
בתילים של עפר.

חמימות

אתה יודע שאני מסתכלת.
אני די בטוחה שאתה לא יכול לראות אותי ממקום עומדך, אבל אתה יודע שאני כאן, בחלל המוחשך.
ואני מחייכת.

מחרתיים

בלילות של הלבד, כשסוזי מנגנת, אני נזכרת בבקרים המזורזים השבלוניים. הכל היה מתוכנת. 

ובשיירות המשתרכות הראש היה מוצא לו עולמות אחרים, העיניים היו רואות את המילים והעט היתה נשלפת בזריזות.

שלא ימות.

בחורף, בחורף השבילים יהיו יותר רכים, הצעדים יצטרכו להינעץ במסלולים חלופיים, אני כבר אמצא בכבשים השחורות ציורים חדשים. מה שאני קוראת היום, יישלף מבלי לחשוב יותר מדי מחר.

לא הופתעתי

עליתי במדרגות והגעתי לבית קפה סטייל מסעדת אוטוסטרדה עמוסה לעייפה. בפינה כשעברתי ראיתי פנים מוכרות.
לא מצמצתי והמשכתי לעבר הקופה.
מסרתי שם תשלום, קיבלתי לידי כף.
הבטתי שמאלה, ידעתי שתעמוד שם. הושטתי לך כף אחת, כמובן שהיו לי שתיים.
ואז התחלנו לכסות
את הכל כיסינו בחול.

חורים

מוזר הוא הזמן החולף ומשנה לנו את הצבעים של התמונה. חשבת פעם מדוע פלשבקים תמיד מוצגים בשחור לבן או ספיה? האם זה קשור לפרספקטיבה שלנו או אולי לנסיון והידע שרכשנו מאז ההכרות האחרונה עם אותו חלל? אתה זוכר כיצד חשת באותו רגע ממש, את הכאב המייסר המבורך שחלש בכל שריר בגופך שהתחיל מנקודה אחת של מגע ופשט לכל אבר בזרמים עוקצניים, אתה מיחס אותו למשהו מוחשי. בלי זה, יהיה לך קשה לזכור את התחושה הלא ניתנת לתיאור מדויק. זה כמו שיר, או ריח או מגע. ומשכוסה ונקבר תחת הרים של אמייל יהיה לך קשה להגיע אליו שוב. אבל תיזכר בו בחיבה מסוימת, חצי חיוך. הגוף שלנו שוכח וסולח והמח שלנו משאיר בתוכו שרידים נבחרים.

אם אתה כל כך אוהב מתוק לא מן הנמנע שיהיה לך חור חדש בקרוב.

ניחושים מלומדים

פתאום אתה יודע, ואני מרגישה את זה, שאתה יודע. בנשימות שלך,באוויר שאתה שואף בנחישות רבה יותר מקודם, בהיסוסים קטנים כאלו שלא לובשים מילים בסופם.

ואני, חושבת לעצמי, מה אתה מנחש שם, בחושך שאצלך, מהחושך שכאן. על הגב אני שוכבת והעפעפיים נכנעים.
עצומים, עצומים.

אצלי המילים שכבר נוצרו ממאנות להיאמר, שוב משיקולים תעשייתיים מדי. אז, כל שנשאר הוא שקט, לא מהסוג הרך.

אולי נפלו האגסים כי ידעתי, כך פתאום, ממש כמוך, ועצרתי את עצמי, בלי סיבה. אבל היתה כזו, סיבה. עוד קליפה.

היה בזה סוג של אבירות, הושטת יד, מהחושך שלך - לחושך שלי. אחר כך כבר נשאת אותי על הזרמים שלך ואני השארתי את כל המחסומים על הקרקע.

בגלים

הזמן, זורם לאט מדי
כשהוא משתלשל כחבל, מול ידיי
וכמו מתוך ערפול ירוק
אני בוהה בו מרחוק.
בגל הבא, אני שומעת קול, בגל הבא.

מציצים

ובכן, מה היה לנו. אה!

בהתחלה, יש הצצות הדדיות באתר ההכרויות הטרנדי.  ביקור בית של ממש. או סוג של. שם, פרטי אולי גם משפחה, תמונית קטנה ולא משקפת או לא עדכנית או מזווית הכרחית, גיל אמתי או מעוגל, כולם מעגלים בימינו לאיזה כיוון. אפילו אמא שלי שתזכה לימים משננת את המנטרה שהעולם הוא עגול.

כמה מילים על עצמך, ספר לה בכמה מילים, רצוי לא יותר ממאה תוים, מי אתה. ואנא, לכוד במדויק כי אין לה כח למשחקים מיותרים, היא כאן במשימת חיים. או שעשועים. היא תחליט אחר כך.

מה אתה מחפש, אתה הרי יודע, או חושב כך לפחות, אולי פחות, ואת מי, חשוב לא פחות, שנון וחדשני או קלאסי מיושן, קראת פעם מאמר על מה צריך לכתוב או שציטטת כמה מילים מספר מאובק או שברגע של חולשה פתחת לך כרטיס ושפכת כל מה שיכולת. עמדת במכסה.

מה, כבר מספר טלפון? אולי קודם צ'אט? אולי חצי מבט? אולי תלך יותר לאט? הקול הזה מוכר, את המילים האלו היא שמעה כבר בעבר ובכל זאת, מהססת מתלבטת עם עצמה, נדמה לה שקבעה פגישה בו בזמן שבתוך ראשה החליטה מה ללבוש ואיך לקשור את השיער. היא מתרגשת אבל לא יודעת להחליט אם זה בגלל הקול הרך או הזמן שברח.

לך תזכור את הכללים הישנים מכשהיינו ילדים וראינו סרט רומנטי, לך תעלה מן האוב את החוקים הלא כתובים של דייט ראשון ולאן כדאי ללכת, נסי לפשפש במגירות החבויות של זכרונך כיצד מפרשים את הסימנים שבין הסיפורים הראשונים שהוא מנדב לך מפס הייצור של חייו שאת לומדת כעת לראשונה.

הנה הוא. את תבדקי כל תנועה וכל צעד, ואתה, הבט בידה שמזיזה קבוצת שיער מעל המצח. את מציצה לצדדים, לא, את לא מחפשת איתותים, ומיד חוזרת לנעוץ בו מבטים קשובים או חשדנים או מנחשים.

לבשתם מסיכה הערב? מוכנים?

לב

החיים אינם מים כבדים.
הם מחלחלים למקום הכי נמוך, הכי בסיסי.
לקחת אותם הכי עמוק שאפשר
לתת לכל הרפש להיפלט דרך הנקבוביות,
להותיר רק את מה שטבעי. לי.
אני אומרת לך בשיא הרצינות
אני אנהג בו בזהירות.
כאילו היה שלי.

BB

הזמן מתהלך בינינו כמו כלום
רבבות מזוודות בני אנוש ושלכת
בשדות הרוח שורק סוד בלום
בדפים מצהיבים עלילה מסתבכת

זה לא שהגענו לכאן מוכנים
וידענו לכבוש אדמה ומולדת
הישרדות עדינה איים משונים
סקרנות ללא קץ ונשמה מבודדת

והארץ מלאה נביאים חלולים
פשוטי עם שעלו לגדולה ונפלו
על אמיתות ומצפון נבנו מגדלים
הונאה ותבונה חלחלו וגדלו

יכול להיות שגן עדן זה כאן
ונזכרנו פתאום להביט מסביב
בשפה ומילים שבלו עם הזמן
עובדים את הזרם שאותנו מכזיב

בעיניים הוזות את נוהגת דרכך
בעינייך צופה התפתלות של הכביש
אספלט רטוב הוא חצץ לרכבך
בעורקייך שנים בן שכחת להרגיש

בפעימות הקצובות הולמות שאלות
פלוגות בני אנוש תשו בקרב
ברגע צלול נסחפות התשובות
שתלו שם תמיד כאילו לשווא


יכול להיות שגן עדן זה כאן
והעזנו לפתע לקום ולגעת
בזיעה ובדם שצבעו את הזמן
איבדנו את התפוח ואת הדעת

on the surface

לפעמים נדמה לי
שכבר צללתי מזמן
וכולם נותרו מעל
פני השטח של העולם הזה.

הבנה

כשאני חוטפת מכה בראש
זה קורה בבת אחת
ומבינה
זה מתבטא כגוש בגרון
ואני עוד רגע כבר בוכה.
ואז לא.

טקט

לפעמים אתה אומר לי משו
ויש לי תגובה מיידית בראש.
אני יודעת שיהיו לה שני אפקטים אפשריים
אבל אומרת בכל זאת.

עושה רושם שיש לך מזל.

כזאת אני.

מהמרת.

קרוואן

לא אמרתי לך,

היתה תחושה מיוחדת בחלום הזה. 

התעוררתי עם שלווה כזו משונה, שלמה.

כמעט כמו שקורה לי כשאני מתעוררת לצידך.

check in

הצלחת הניצחון היא הכנה מראש, אבל מי בכלל רוצה להפסיק לשחק?


כל פעם שאני צריכה לנווט ליעד מסוים אני מגלה שטוב לי עם החושים שלי מאשר התכנה בסמארטפון. פעם הייתי מציצה במפה ומשננת את הצמתים ומספרי הכבישים שבדרך. לפעמים המכשיר מודיע לי על פניה אבל תוואי הדרך לא נראה לי הגיוני אז אני ממשיכה מכיוון אחר, מה שמרגיש לי. כשאני מגיעה אני מכבה את הרכב ומבצעת יציאה מסודרת מהתכנה. על המסך יופיע צ'ק אין של מישהו שיודיע היכן הוא נמצא. אני נמצאת כאן.

לאחרונה גיליתי ששבלולים עושים חיים משוגעים, בתוך הקונכייה שלהם אין שעונים. 

קידודים

האוויר הזה

מדהים בפשטותו

כל היתר, זה רק טכני.

בעוד זמן לא רב

הציור שלי ילבש צורה הרמונית

מושלמת

וזה כל מה שאהיה צריכה.

לתמיד

ומעולם.

אני אוהבת הפתעות.

כמוך.

הינומה

מתבוננת על עצמי בראי.

זו האש בעצמותיי
כעת היא בוערת אחרת.
הגוון הצהבהב הומלח
והפך
כחול אדמדם.
ההינומה הוסרה
ידי הנשים המבוגרות נשרו מכתפיי.
כעת אני זו שבוחרת
את השטח בו אני בוערת
אין בי להבות לוחשות בשקט
בעקיצות מעודנות
אני צועקת.
על קו האופק עומד המיועד;
זו אני.
מול הראי.

כוכבים

אתה יודע
גם אם ארצה אני לא אוכל להפסיק
כי זה כבר בתוכי
כלומר התחיל
כבר תוך כדי תנועה. התחושה הזו
של את הכל, לתת.
ואין לי על זה שום שליטה.
אבל עכשיו אני כבר לא יודעת אם מה שאמרת
שאני כזו, מפנקת
מאד מאד ונורא וכל הזמן וזה כבר מוגזם
אבל בצורה חיובית, כי חייכת
אולי בכלל התכוונת ההפך
אבל לא רצית להרוס לי. את ההנאה.
אם אני תלויה על החבל מתחת לרקיע מלא כוכבים
אתה תגיד לי לפני שאעבור חצי דרך, נכון?

איך הנוף

קח אותי למקום ההוא
שבו נוכל להתכסות בזיכרונות
בזמן שניצור אותם.
בעולם חסר מגע
אבקש ממך את אצבעותיך
מחופרות בחומר
בי.

חנק

ידיה הקרות של האמת לפתו את גרונך וסיפקו לך תגלית דהויה ומשועממת לגבי חייו במקביל אלייך וגם על חייו שבאו אחרייך, מה גם שאינם כבר רלוונטים אך הציגו לך אותו סוף סוף ובמפתיע באור שונה. מגדל בבל התמוטט והפך לאבק. אבל רק לך היא האמת הזו לאגור לעצמך ולהביט בהם ממשיכים להעריץ ולגונן ולשמור.      

ולך לשמור אותה היטב. עד שהכדור יסיים את סיבובו. 

מלחימה

ערימת הקוביות התמוטטה והתפוררה והפכה לאבק מול פניי
אבל עליי להצמיד אצבעות לחזק הזרועות ולהחזיק את כל השבבים בחיי.
בנפשי. בנשמת אפי.

נשמי עמוק, יקירתי, אין יותר אוויר ממה שיש פה.

פיתויים

ביד אחת תפוח מבריק

ביד השניה חץ מסוכר

לגופי נחש מתפתל

ובעיניי השתקפות דמותך.

שבטובה

הלבנדר טוב לדגדגן שלי
הדפיקות על הדלת מגבירות לי את הדופק
הקולות בבית מכניסים אותי לקצב.


לא נותנים להתפרק בבית הזה.


לקחתי כמה. פאקם.

ערפילים

זה מטורף, לפעמים, כשאני מנסה להזכר
בפנים, בפנים.
אז אני מצליחה, לרוב, לזכור אותם.
אבל לא מצליחה לזכור אותם.
בעיקר כשאני כבר כאן. איתך.
כל הפנים נעשים נורא דהויים
כאילו כוסו בשמיכה עבה.
ולי חם בלי קשר, כי אני מכוסה איתך.

לא

חייכתי לעצמי

זה לא שלי זה לא שלילי

כאן זו מדינה נפרדת

ואני עכשיו פורסת פורשת מתפרשת

נרדמת. בלי בעיה.

אני בהקפאה קלה.

כוחות

אפילו לי אין יכולת התנגדות מול כוחות מסוימים
ואני נאלצת להתבונן בהווה קורה מעצמו
מתעקם נוכח אותם אירועים שמעצבים אותו
ללא יכולת התערבות
ללא שליטה.
מתוך עצב מהוסה אני מביטה
ומחייכת.
ואחר כך
הולכת.

נמוך

פעם הייתי חגב.
כל החורף ניגנתי. גם רעדתי מעט.
אחר כך הסרתי בגדים וצעדתי שנים יחפה בחולות
על עורי צימחתי נאות מדבר ירוקות.
בשנים הבאות בעיניים עצומות התפלשתי בערמות
של צמר גפן מתוק. זה היה דביק ומתוק. עד כאב.
ואז נשטפתי בגלים של עראק והזיות מלטפות
והשלתי מעליי את הקליפות. השארתי אותן לאחרים.
עכשיו אני יושבת לחוף ים המלח.

אקליפטוסים

חם. חם מאד הקיץ הנוכחי ואנו צפויים לשלם על כך ביוקר הפעם. כל השינויים מונחתים עלינו כעת בצמדים של אחוזים דו ספרתיים פחות מזה או יותר לא בא בחשבון, הנה אלפי האוהלים שהנצו על כל פיסת דשא רענן בטבורה של כל עיר בארץ, הגנרלים של העולם יורדים מנכסיהם ונדרשים כעת להחזיר חובות, אולי נתרום להם אוהל. את הנכה שישן שנת ישרים על אי התנועה בפינת לה גוורדיה ומנחם בגין זה לא הטריד.

פעם הייתי שולפת את הפיקה שלי, זו ששיבצה לי את הלילות הלחים במעט אוויר שיחדור בחלון הפתוח לרווחה, ובבוקר מסנדלת את עצמי ובורחת לחולות זהובים ועצי עד רמים. אז האחוזים היו קופצים במדרגות של שלוש ספרות בזמן שהמבוגרים בחיי היו רודפים אחריהם ללא נשימה והאוטובוסים היו מתפוצצים בכל תחנה. ואז ירד שקט על הארץ, הלא הוא שקט מזויף, כולנו עסקנו בשקט במלאכתנו, בחיינו, בנינו את ביתנו וגידלנו את ילדינו, ומצאנו את עצמנו במבוך מטורף.

תחושה אפוקליפטית משתלטת על מנעד הצלילים והאמירות מכל עבר, העולם מבעבע על להבות רעיוניות וכולם משתתפים ומלבים אותן מבקשים להעלות את הרף, להגיע לקצה. אפילו התינוקות בעגלות לא נותרים אדישים ותורמים את חלקם ורצוי שיבכו בכי של תשומי כי לא בריא להיות חולה בימים אלו כשאלו שאחראים על בריאותנו מגישים מכתבי התפטרות בהמוניהם.

דניאל כבר כתב על כך באיזה ספר קדום ובהמשך הגיע יוחנן, לא ממש ברור מיהו, ואני די בטוחה שהם לא דמיינו מפולות שלגים צבועות באדום ופצמ"רים מעופפים ושוב צבע אדום. בהחלט מתחשק לי לעלות על איזה סוס ולדהור מכאן כמו איזה פרש בודד. או לפחות סוס מכונף שייקח אותי למקום קריר יותר.

אני מקווה שאתם צמים טוב היום ילדים וילדות כי חורבן הבית, הבית האמתי זה שאנו חיים בו, לא זה עם הפתקים והצ'קים לפקודת כל מאן דבעי, עומד בפתח, הוא כבר לא ממש יציב ואולי כדאי לקשור עוד חבל לעץ שם בפינת רוטשילד ויבנה. 

החדר הצהוב

צבעתי את הקירות בצהוב.

הצבתי ספת פוטון צמוד לאחד הקירות והצעתי אותה בסדין סטיין לבן. מתחתי בד מאויר ענק על הקיר המעוות שמנגד ובפינה העמדתי שולחן זכוכית ולידו כיסא קש. הדלקתי נרות ריחניים ופיזרתי אותם על אדן החלון הקטן, פתחתי את התריסים הפונים אל הרחוב המואר בפנסי רחוב אילמים. 

התקלחתי ונשכבתי על הספה בחדר. הצתתי סיגריה ומזגתי לי כוס יין אדום. חום הלילה נעם לי בבטלה הזו של סוף היום. ברקע בקעו המהומי קולות מהטלוויזיה בסלון והחתול עשה שמות ברחבי הבית. חשתי את האלכוהול בדם מתמזג בקלילות שהתמקמה תחת עורי ובאוויר הלילה השקוף ראיתי את כל השינויים שבאו ולבשו צורה בתוך ימיי. משום מקום באה ונוצרה לה הדממה, מתוך צירים של ידע וידיעה נולדה בי שגרה נהדרת חדשה.

עמדתי במטבח ופתחתי בהתלהבות עטיפת פלסטיק עקשנית. כמו ילדה קטנה התרגשתי מהמברגה החדשה שקניתי לעצמי, אצבעותיי ליטפו ביראה את המקדחים הקטנים שצורפו לה. לאחר שתסיים להיטען אניח אותה בארגז הכלים שלי. בארגז הזה כלים שאחזתי בידיי בהם פרקתי חפצים והרכבתי רהיטים. עשרות קרטונים שאחזו בחיי עד לפני ימים ספורים כבר פונו ונלקחו מפה וכעת הכל לובש צורה מחדש כשאני בונה ומעצבת כל דבר למקומו. בונה שולחן חדש לילדון הצעיר, מרכיבה מדפים במקומות שחסר. ובמקומי אני ניצבת כדי לבהות בהם עוד רגע, כאילו להאמין שהם שם. ואלו המון חפצים, רהיטים, ניצבים, פלסטיק מתכת ועץ. 

הדממה הזו שכה ערגתי לה כעת נוכחת ומהדהדת לי בתוך הגוף כמו הייתה תזמורת ענקית מושלמת ומסונכרנת לתזזיות בה אני נעה ובכל זאת נדמה כאילו אני משייטת בימים האלו חסרת משקל. 

בעוד המדינה עמוסה מרי אזרחי, רעידות אדמה ומפלות כלכליות, בבועה שלי מסתחררים מהפכים והפיכות קטנות, מעגלים מצומצמים נסגרים בעדינות ואני חוזרת לעבוד את אדמת הטרשים הזו שנעשתה פוריה לפתע. אני אומדת את השנים האחרונות ואת היבלות בין האצבעות ומחייכת לעצמי בסיפוק מטופש. סיפוק פרטי שלי. 

ובחדר הצהוב אשב לאור נר ואנשוף מחשבות מעושנות.

כשהרקיע צלל

במעמקים הייתי כמלאך שקוף

קפוא כנפיים, נטול הילה

ושחיתי מול הזרם

נאבקתי לצוף.

ברקיע הייתי לווייתן בודד

אל שולי ענן עשיתי דרכי

לנוח לחופו

לנשום, להיפרד.

קטנות

אוהלים קטנים צצים סביבי,
לוחות קרטון מקושקשים
הבנות מתגבשות
בשקט. את המחאות וההמחאות
השארנו להמונים.
על הדשא פיזרתי את כל החלקים
שלי
באתי יחפה


בקטן
חייך אליי את החיוך המשתומם שלך
והעיניים יתרחבו מעט
והשפתיים יתקמטו לאט

המולה

משפטים שלמים. נאומים. סיפורים. ויכוחים לפרקים.
הכל, הכל אני אומרת לך
מאחורי עיניי.
והכל, שלי, עדיין.
אתה מביט.
ובעיניים שלך כמעט נדמה לי
אולי מילים משלך.
שלך.

סתמ

יש כזאת מילה
שחוקה, לא מתאים לה דהוי
עוטת פרצוף של היסח הדעת
והיא ממש בהתחלה
והיא בכלל לא
אבטא אותה בהדגשה
ואשבץ אותה בעדינות
כשאפטפט
על מזג האוויר.


אני אוהבת חורף.

כעת אני מעריכה את הסתיו.

לומד קצב

כשנרדמנו
הרגשתי פעימות של לב.
לא הבדלתי בניהן,
התערבבו
המקצבים השתלבו.

התכווצות

זה שריר אחד
כשהוא נתפס
לך תתחיל לשחרר.
ומתיחות, רק על ספסל
אחד מיוחד
כי בכל מקום אחר
מוטב פשוט לוותר.

אפילו

נפרש ונפרש

נמתח ונפתח

מתקמט מקמט 

מעקצץ מנפץ

את כל העצובים.

עדיין בגרון לא השתחרר

האגסים ייפלו הערב

לפני שאתעורר.

נעימה

עד שתשיר אותי
באצבעותייך,
בידיך,
זמזם אותי דרך הרוח
הבאה בקנה נשימתך
בטוסך ליעדך הבא.

איפה ההוראות

התחלת במילה, שתיים. קריצה קטנה. אם קלט,  נוצר החיבור הראשון. על המדרגה הזו את משחקת מסירות בגובה נמוך, טיזינג עדין בלבד. חשה את השטח החדש, וגם הוא, בך. הרושם הראשוני מורכב ממבט או חצי בגודל של סנטימטר מרובע על המסך ובחירת מילים שמשרה עלייך את האווירה הנכונה, האווירה הנכונה לך, ולו כמובן.

בכל התכתבות את שוקלת מילותייך בקפידה, וזאת בהתאם למקום שלך בחיים.

משחקים על הקצה יבואו מתקופת הוללות והנאה, הנעה ותנועה מתמדת. כאן את מהתלת, מלהיטה, מתלהטת. מספקת את הצד הפראי שלך, זה שקל לחשוף ממקומך הבטוח שמאחורי המסך. את תחושי סקסית ונחשקת, מלאת בטחון ועצמה נשית, הוא יפרגן ויחמיא, את תארגני את עצמך בפוזיציה נוחה מול האינבוקס שלך, תחייכי ותחכי למסר הבא, זה שייתן לך את האות להמשיך באותו כיוון.

כשבשיחות הכתובות הוא יעיר לך על מילה, על הברקה, יבדיל אותך מן האחרות השוחות פה בביצה, את תזהי כיוון מעט שונה. תרגישי אותו חג סביבך במעגלים רחבים וזהירים, אדיבים ומנומסים. המבטים שלא תראי יהיו רכים ונעימים, האינטרס המסתמן יהיה עמוק יותר. תשומת לבך תתביית על אמירות בלשון עתיד שיזרקו כאילו במקרה פה ושם. כאן את ממקום של יציבות. מקום בו מאסת מזה זמן בחיי הנוודות והערגה למנוחה ושקט כבר נותנים בך אותות של עייפות מהרעש שסביבך. במקום הזה את תדעי לדלג מעל מסרים בועטים ונמוכים, הם יהיו המרובים, הנכונים יהיו הבודדים. והנה נתקלת באחד כזה, הייחוד שיתפוס ויכווץ בך משהו בתוכך ותוך שניות את תזהי אותו בתוך ההמון בלא הרבה תנועות ידיים. 

החיבור, בכל רמה שלא תהא ושתתאים לך, לו, ייקח אותך למסע הכרות וחישה, הקשבה, המתנה, ללא מישוש. לרוב גם ללא ראייה. הניואנסים הקטנים חשובים. ואת, למודת שריטות כואבות יותר או פחות, רוצה לשלוט בהתפתחות החיבור הזה, וכשאת יודעת שהוא טוב ונכון, משהו בך מושך להיות חכמה הפעם. לא לכשול במקומות ישנים. ויכוחים והתלבטויות יתעוררו בתוכך, באשר לתדירות התקשורת והתכנים. כמה לתת, כמה לחשוף, במה לגעת, את מה להשאיר מחוץ לתחום. מה הוא יחשוב, מה הרושם שיקבל עלייך, כמה להיות אמתית, כמה מעט פחות. ואלו הרי אותן מקפצות כל פעם, זה לא חדש, נדמה לך כי מאז ומעולם דשת בהן עם חברתך הטובה ועם החבר הקרוב שיודעים להסתכל עלייך מהצד ולהצביע לך על הנקודות הבולטות. להפנות את תשומת לבך היכן כדאי לך לבצע כיוון, היכן לאזן, היכן לתקן. שיווי משקל, זה ממש לא קל להדס על הקורה הזו ואת צועדת בנחישות ובזהירות, רבה.

מערכת הבלמים תהיה אוטומטית כמעט ותנווט את עצמה כאשר התקשורת טובה.
זורם טוב פה, תעירי לעצמך בלי קול. נעים וכיף, הוא יחשוב לעצמו בצד השני של המסך. והנה, כבר אחר חצות ולא רוצים לישון.

האם לא יהיה נכון, להיפגש? הנה, הכל עומד לעלות שלב, משהו בך יתרגש. חששות חדשים ייוולדו. קרבות ניטשים יתהוו. את תבקשי לתת אמון, תהססי לתת יותר, תסתייגי ואף תטעי לא פעם. ליפול לאחור ולגלות שיתפוס אותך, או להתרסק לאדמה. אין לך ברירה, זו חכמה מדומה.

הנה לך שוב תבוסה בלתי מנוצחת, את רוצה לצאת מנצחת. אולי הפעם. אולי אף פעם.

חסרת תחושה. או שלא

רציתי לחשוב שהארס שלך ישתק את שריריי
אך גיליתי כי זלג לאורך גופי ונקווה לרגליי
שם שתק בשלולית של עצב
ופניי השתקפו בה. אטומות.
רק נצוץ זעיר באישוניי רמז על שארע
והד צווחותיך נטש לבסוף את אוזניי.
אז, הבנתי כי התמלאתי עד סאתי באכזבה
ולא נותר עוד מקום. לזו.
אתה לא ידעת כי למרות שתמיד אהבתי הפתעות,
זו שלך, נגזר עליה לנדוד בשממון שהשארת
כשנתת לי מתת אחרון. צליל מהבהב,
והפרכת דמותך כעשן סמיך.

הנעלמים

העיניים נודדות לטאבים השונים,
העכבר מלטף את הירוקים,
לאט משתדל לשכוח את החסומים,
מרפרף על השקופים.

תרכיז

ההתמכרות שלי למשחק הזה נעשית קשה מיום ליום.

ככל שאני מסתגרת ונעלמת להם, כך אני נכנסת למהלכים וטכניקות, מתעמקת בהן, נחשפת לדרכים נוספות שיגלו לי את היעד, יחשפו את המטרה. ומטרה לא תהא ניצבת בודדה בסוף מערכה, היא מסמנת סיפוק, ברגע שמושגת. עוד חלק בפזל שנופל למקומו. מי בכלל מרכיב פזלים בימינו, כולם משחקים את משחק הזיכרון, כולם שוכחים ברגע הבא.

המאבק שאתה מרים נגדי לא יועיל כשמילותיך נפלטות בלי קצב, מלוכלכות, צורבות. אני הופכת קלף נוסף ועוד אחד ועוד אחד וכשאתה מבצע תמרון מטורף אני קולטת את הנשימות שלך בזרמים הגבוהים. אז קטום את כנפיך, מלאך שלי, ורד למטה אל מולי. 

כבר אין מלכים בעולם הזה, מזמן כולם עברו להתגורר בבתי בד סינתטיים, הגם שהזהב הזה נדמה לי זול מאי פעם, אני מעדיפה להתרכז ביהלום, זה שעל הקלף שהפכתי לפני רגע. האדום על השחור והמשחק נגמר ומתחיל מחדש וחוזר חלילה. חלילה שיסתיים ויותיר אותי צמאה. המספרים הנמוכים מסתדרים לי בתבנית פגומה.

תביא עוד נשיקה, בפרצוף עשוי סוגריים ונקודה, והיא תעוף לזבל תוך שנייה דקיקה. דקיק הוא ניסיונך להתגונן. את השיעור אני סיימתי כבר מזמן בהצלחה.

אם יאמר

יש שאומר קיץ. 

ובחום.

ואז, לא יצטרך לפרט, אני גם לא אבקש.

או אז

נעבור לגור באוגוסט, שוב.

ואזיע, ארטב, אגיר, אשתה.

עד תום,

כמו שיאהב. בלי פירוט

מול

כל השגעון הזה, אני עדיין כאן
והשלמות חסרת פשרות
אני לא מוצאת מעגלים סביב הפינות
מעדיפה לרחף שם בשדות
מאשר לטבוע כאן. בתהומות.

Left

I am left
Left with all this to grab on my own
Left, other than right
Right as rain
Right as you where
Where is the rest
Of me

מלוח

כחול אפור לי בעיניים, כחול כחול לי בשמיים. רמיזות על יום שתם שרועות אצלי על הכתפיים.
וכעת משילה אותן ממני בחדווה, מטביעה את שהיה וצופה אל קו הנגיעה של המים.
עיגול אש אדמוני כמעט טובע בים הזה.  הנה כבר העבר השני מקבל אותו אליו בציפייה. בחיבוק.
עוד חיבוק שנדחה ליום אחר.
וכשהים נשבר אל הסלעים הנצחיים, לעד משחק גאות ושפל, דומה כי גנב ממני את מזורי.
זה ניצח וזה רודף ההוא נסוג בהכנעה ואז חוזר בשאלה האם יגמע את מלחיו הזרועים ביפי גליו.
במילותיך התנפצת לחומות מבצרי ושבבים שלך שרטו את לחיי.

צוללות

המילה היא שלום,
לא משנה כיצד נופלות הדמעות

עוד חלום

בחלומי עטפו אותי ניחוחות שמני הלבנדר והאשכולית שטפטפת ליד מיטתי
באו ועלו דרך  נחיריי וזרמו בעורקיי ראשי
מילאו אותו במראות של מוכר וידוע. אבל לבית ההוא פלשו זרים חדשים
תפסו בו משרדים וחנויות
מילאו בו אורחים וקהל וקרואים לא קרואים
אני נקרעתי מכל החללים ונבלעתי אל תמונת רפרודוקציה מצועצעת
וצפיתי במתרחש מתוך האדים המצמיתים את גופי אל הסדינים
דפדפתי באמוק בפנקס הקטן מחפשת מספר טלפון ישן
אך כל שמצאתי היו שמות שלא עונים.

שניים אוחזים. או יותר

קח את עצמך, את ידיך, את עיניך
קלף מעליי הבל נשימתך
הפשט אותי מרשף מבטך
הותר אותי במערומיי, כחווה

קחי את עצמך, את שתיקתך, את הסכמתך
גרשי אותי מתוך חדרך,
אל חדר המדרגות הקר
אטמי אוזניך ולבך
הפני אותי אל הדממה שברחוב
הסמוך לביתך.

וברחוב דממה, אפור נוזל מהקירות
האספלט, צמר גפן רך לצעדיי.
אלו השירים שתמיד לא מוצאים
שנתקעים לי בתוך הראש
ומזמזמים לי את הכיוונים.

change

לא, אל תבוא, אל תבקש, אל תדרוש, אל תעפעף אפילו לכיווני
פשוט תהיה. אני אחשוב עליך
ואז הכל יקרה מעצמו.
הגוף יתעורר, הלב יישמר, הריק יישאר.

סוף העולם

בסוף העולם קיבלנו מסר
סוף העולם, היה כתוב בו
את ואני הלכנו לפי הרגש
והגענו למקום היחיד שמצאנו
ובסוף הדרך קרה סוף העולם.
בפנים היה חם ואוהב
בחוץ הכל רתח וגעש.
כשאת חבקת אותי ולא האמנת
היה סוף העולם.

שעה וחצי

פעם היתה זו אהבה
ואז נעלמו לי שעות, ימים, שבועות
פעם היתה זו מלחמה
ואז היו הרוגים ופצועים
הורמו דגלים לבנים, נמתחו גבולות מקווקווים
כעת יש עור יבש מסביב ללב
והכל מכווץ פנימה.
אבל בינינו, זו תמיד אהבה.

savor

אליבי לא יהיה לך לעזר יקירי
כל הסנגורים עזבו את האזור
אני נוהגת את הדרך הזו
עיניי קובעות את הכיוון.
מיד אגביר מהירות,
אתה תיזרק לאחור מההדף
לא תוכל להיאחז בשום תרוץ
רק להודות... באשמה
ולהתכונן לבאות.

תפוסה

יש מקומות בגופי
שלא ידעתי שיכולים לכאוב
נתפסתי
אבל רק באותם מקומות.
מקומות אחרים נותרו פנויים,
אבל לא מהכאב.

מותק

הייתי מכרבלת אותך בתוכי עכשיו
בלי להזדיין. רק עושה לך נעימים בכל הגוף
אפילו שאני גמורה ומרוסקת,

להעביר את ידי בשיער שלך ואז לאורך הגב שלך עד למטה לישבן

בצידי הגוף היפה שלך

מנשקת לך את העיניים. ובפינה של השפתיים

מלטפת לך את הפנים 

כולל הזיפים

נשיקה  בתנוך

וגם בשני,

לא עושה אפליות  

נצמדת אליך עם כל האורך שלי שהוא לא ארוך בכלל

ולבנבן בטוסיק

וכשהיית לידי ואני לידך הוא היה שלך לאותו זמן

לפחות

וגם קצת בין לבין

אם חושבים על זה.

ואז, אולי, לא חייב, היית נעמד לכבודי, כל כולך, יפה וזקוף ונכון

ורוצה לקחת. ולקבל. מה שיש לי לתת

מה שאני אוהבת לתת

למי שאתה, שמצליח לגעת לי בין הרגליים רק במבט כחול כזה בלי תכנונים אפילו

הגוף שלי כבר ידע מה הוא רוצה

ואז גם הראש, אבל הראש לא קשור בעצם. רק הבטן.

הוא עובד מצוין כשהוא לא מכתיב את הקצב

כשהוא לוקח את התפקיד המשני, נותן לשאר האברים לקחת פיקוד

להוביל

להימשך
למשוך

להינתן
לתת

ללהטט

להלהיט
לשחק

להתמסר

להשתלט

לאבד שליטה.

קפה?

גוף מודגש וקטיפתי

מעוגלות עדינה

רמז לחומציות נעימה

עשייה ממושכת

חושפת ניחוחות של יופי אקזוטי

ונדיר.

דוצ

אני מחייכת אליה
והיא מונפת, מתעופפת, רעה ומאיימת
אני מחייכת אליה
היא נוחתת,  מצלצלת, שורפת.
את לחיי מסמנת.

אני מחייכת אליה
והיא יפה, כל כך יפה ומבריקה
פניי משתקפות על פניה המתכתיות
אני ממתיקה שפתיים לבואה
מצמידה את שתי ידיי לגופה
כמו נושאת תפילה,
אבל נותרת ללא מילה
ועוזרת לה לבוא, לבוא אליי
להיכנס לתוכי
בשקט, בהוד והדר, בנחרצות
מדממת
אני מסכימה - היא ננעצת.
אני כבר לא מחייכת.

זיקית

אוכל להדס סביבך בעיניים מייללות וללכסן אליך מבט שומר סוד
אוכל ללקק את שפתיי ברצינות תהומית ולמתוח גבי כמחכה לליטוף
אוכל להצית סיגריה לאט לאט ולנשוף את העשן בשפתיים בשרניות אדומות
אוכל להחליף רגל על רגל בדקות ארוכות ולחוש בעינייך חורכות את עורי
אוכל להסיט שערי לאחור ביד סתמית ולפזר ניחוחות תמימים באוויר
אוכל להתחכך תחת ידך ולשכב על גבי מרימה מבטי לפניך הבוהות
אוכל לפזר את גופי לכל הכיוונים להגדיל את שטח פניי עשרות מונים
אוכל להטות אחור ראשי ולחשוף את צווארי כמחכה לשתי ידיך לעטוף
אוכל לשלב את שתי ידיי מעל ראשי לחבל הממתין להיקשר סביבן
אוכל לזנוח לאבד את שפיותי לרצונותיך לשפתיך לשיניך ללשונך
אוכל לנטוש, לבוא להיעלם ואז לחזור ושוב ושוב ללא לאות
אוכל להתכדרר להצטנף בפינתך לרחוץ בזיעתך לקפוא ברגע שאתה.

ואז אוכל לצאת משם לסגור הדלת ולא לחזור שוב לעולם.

מחשבות על שוקולד

אני תוהה
האם אתה יודע מה המשמעות של
לתת לך ללכת.

עשרים

כה רבים הימים שחלפו, הצטברו לשבועות, חודשים ושנים, שאת כבר השתבחת והמשכת, עלית וירדת, עפת והתרסקת, בלי להביט לשם. התכסית והתקלפת מאות פעמים עד שחישבת שהיו אלה חיים אחרים, רק סיפורים שמילאו יומנים. יומנים שהונחו במגירה, לא דמיונית, מוחשית בהחלט, לצד מיטתך בה שכבת, הזדיינת, חלמת, התייסרת, התמסרת, כאבת, צעקת.

הרי האותיות המסולסלות בידייך, ילדה, נחרטו בדמעות, חיוכים וחדווה, שגיונות על אהבה צעירה וגדולה, התמוטטות כל מגדל שבנו עבורך אותם ענקים שניצבו בשבילך, גם הם הלכו, הענקים. נעשו מאד רגילים.

ידייך רעדו כשדפדפת, הגעת לכעת, היום, עכשיו. 

ציור

זה ציור סוראליסטי
בידיה של ילדה קטנה
שטבלה אותן בצבע
ומרחה, מרחה. עיצבה לה תפאורה
עיצבה לה רקע, חדר וקירות ותקרה משונה
אדום, ירוק וכחול והכל
הכל הכל, בעצם חום אחד שרוצח הכל.
מכל הכיוונים באות הרוחות
והן נכנסות ובאות יוצאות ותוקפות
נושבות לוחשות שורקות מצווחות
אוזניי עודן כרויות.
בתוך הסמיך הזה היא בוחרת לה צורות.

רצח

אני מרגישה אותך מרחף
אתה מעופף מעליי
כל כולך בתוכי
ליבך תוסס צמוד לחזי
ראשי מסתחרר באבלו
זו לא נקראת אהבה
כשאתה מרתק את גופי
אני נרצחת בתוך השאול
השטן דורס את נפשי
אתן לו ברצון את הכל

snaptouch

את לעולם לא מספרת לי מה את רואה משם, דרך העדשה. את מעלה אותה לפנים, מסתכלת. מחייכת מקמטת מבט מתרצה משנה מתקנת קופצת באה הולכת חוזרת נעמדת מתרצה מחייכת.

את תמיד מספרת לי מה את רואה משם, מהריבוע הקטן סביב עינך. את מעלה אותה לפנייך, מסתכלת. בוחנת קוראת צוהלת צוחקת גוערת שולפת מוציאה ממלאת מפזזת משתוללת נעמדת ותופסת בדיוק מה שאת צריכה. מה שאת רוצה.

בשיא החום כשאני מתאמצת להיוותר לא לנשום לא לזוז לא לחלום לא לנוח לא להניח, להתרכז. בך. בי. את מבקשת והיא מסכימה ונושבת, את שערי היא פורעת כאילו בהזמנה, כאילו ניחשה שאת מחכה, כאילו הקשיבה ללבי. כמוך. כמו שאת תמיד, שם, נכונה.

אני משתנה, ושוב משתנה, ושוב, כל פעם מחדש, מוצאת את עצמי שוב, מגלה דרכים חדשות נוספות, מקלפת מעליי תאים מתים מתפשטת מאמצעים מיותרים, את לוכדת בי מבט מחפשת בעיניים מאתרת בתוכי, מנתקת, כל דבר אחר, מכאן. מגלה בי דברים שמותירים אותי ללא תירוצים, עם הסכמות בלבד, לעוד רגע אחד.

כל סשן אתך הוא חוויה חזקה בעלת כוחות טיפוליים ומרפאים עבורי. את גורמת לי בדרכך הייחודית והנדירה להוציא מעצמי החוצה רגשות במבטים ותנועות גוף בלבד. החיבור בינינו מתעצם ומונצח בתמונות מופלאות בהן את לוכדת את כל הכח שאת מבקשת ממני להחצין.

יש בי חשד שגם את מתחדשת ומתנקה איתי כל פעם קצת. עד הפעם הבאה.

האריאנה

זה שבוע גרוע. לא היה כזה זמן רב. והוא סודק את העור ועושה עליי סימני גרפיטי של שכונת מצוקה. אני יודעת יודעת יודעת יודעת יודעת יודעת יודעת יודעת יודעת יודעת יודעת יודעת יודעת יודעת יודעת יודעת ואת יודעת שאני כאן ובצפרניי אוחזת בקצה הקיר כי בידי השניה אני אוחזת בשלך ומבטך אליי נישא ואני גם חצי תלויה כמעט נופלת תכף נשמטת כמעט מתפוררת חול ואדמה מחלחלת דרך הרצפה מפספסת נשימה לא איני שלמה לחלוטין תלושה שורדת נחושה וחזקה חזקה חזקה אני עוצרת נסיגה רגלי נתפסת בכניסה אין כאן יציאה יש כאן יציאה אדמה כבושה מדרון תלול אוויר שאול טיפה קטנה ועוד אחת הוא לא שילם וגם לא ההוא ולא ההוא אבל אני כאן ובעיקר את אני אוהבת אוהבת אוהבת אוהבת אוהבת אוהבת אוהבת אוהבת אוהבת אותך. 

תם.

עוצמת
משחררת
מרפה
נוזלת
אוזלת
מתפזרת.

פוסקת.

אני אדאג לכל, אתה תהיה ילד

"תרשום על כל ארגז מה יש בו" קראתי לכיוון החדר.
לפתע זה מכה בי, זה משפט מובהק של אמי. 

הוא עובר דירה, הילדון שלי. שניהם, שלושתנו. תוך שבועות בודדים נעמיס עשרות קרטונים אטומים מלאים בחיינו על משאית, רהיטים מפורקים, מוצרי חשמל, הגידים והעורקים של חיי היום יום שלנו, על משאית גדולה וניסע מפה לעיר אחרת.  ובעצם חיי שאכניס לאותם קרטונים יהיו לאחר ניפוי וסינון מאסיבי של שאריות שעד כה לא הגעתי לפנותם מביתי, מחיי, מנפשי.

כבר חודשים שאני הוגה ברעיון ומבשלת אותו בתוך תוכי, בוחנת את כל המשתנים המעורבים, ומעורבים, מעורבבים. כעת הגעתי לנקודת רתיחה ולפני שאגלוש אני מנמיכה להבות ומתחילה לעשות.

כילדה חוויתי את הפרויקט המורכב הזה מספר לא מועט של פעמים ובהמשך, בחיי הבוגרים פעמיים נוספות. תמיד היה מי שניצח על התזמורת הזו עבורי. אני הייתי חלק מהמעברים. ילדה במסע. כעת אני האמא, ואמירות ששמעתי בילדותי נפלטות מעצמן מפי כי נעשו חלק ממני. כעת מתחוור לי שאני כאן המנצחת. על התזמורת שלי. במלחמה שלי.

אז מתחילים לארוז, הילדונים ואני, כי יש מלא קרטונים מפוזרים בכל הבית והם מרגישים את השינוי באוויר. כל משחק שנכנס לקופסא עובר סיבוב בינינו קודם לכן. משחקי הקופסא יוצאים מהארון. המדפים הלבנים נחשפים ומנגד הקרטונים מתמלאים. מדי פעם הילדון הצעיר יתנפל בחדווה שוות לב על צעצוע שנשכח באחורי המדף, יבדוק אותו באצבעותיו הקטנות מכל הכיוונים וייזכר בפעם , כשהיה חדש.

אמא, הבית שלנו כבר לא חדש, הוא אמר לי ערב אחד במקלחת של לפני השינה. אז אני רוצה ללכת לאבא, יש לו בית חדש ויש לנו שם חדרים חדשים ומלא צעצועים חדשים והכל שם ממש ממש חדש. אני מחייכת אליו ברכות, מסיימת לנגב את גופו הקטן, מלבישה אותו בפיג'מה ושולחת אותו לשחק עם אחיו הגדול בחדר. כשאני חולפת בבית לכיוון חדר השינה שלי אני רואה בו רוחות. רוחות רפאים, שדים בתחפושת מלאכים, מלאכים שפעם יבקעו ויהפכו לאנשים אמתיים. הקירות הישנים מבריקים מהצבע הלא לבן שפעם הוחלט עליו יחד, הם ישתקו כשאנחנו נלך לבית אחר, בית חדש.

מלא שאלות יש להם לשני המלאכים שלי. הן נוצרות ובאותו רגע נורות החוצה כלפיי כדי להניח את דעתם. וכשאנחנו מתיישבים לשולחן לארוחת צהריים אני מנסה לתאר להם איך ייראו חיינו במרכז. הם מביטים בי בשקט ולועסים עוף שתובל לפי הזמנה שלהם, אני רואה את התמונות לובשות צורה בתוך עיניהם הבוהות בי כמעט כמו נגטיב של סרט קולנוע שרץ להם על האישונים, ולא מצליחה להיזכר איך זה היה פעם, כילדה שעברה דירה פעמיים בשנה, מה סיפרו לי הוריי על המקום הבא אליו אנו עומדים לעבור. והצעיר פתאום שואל אם יהיו לו בגן שני ילדים שיקראו להם באותו שם כי בגן שלו יש כאלו. ואני קולטת שהוא מחפש את המוכר בתוך החדש.

הילדון הצעיר חגג את סיום השנה בגן. נראה כי פסגת השאיפות השנתית שלו מסתכמת ומתגשמת לרגע הזה. החיוך המבויש נבוך על פניו מהול בגאווה סמויה והוא עוקב אחר תנועותיו של המורה לריתמוסיקה, במין דיוק כזה שמזכיר לי שהוא הבן של אמא שלו, מנגינה שהונדסה במיוחד עבורם מצליחה לצעף את עיניי למראה ההתרגשות בעיניו הבורקות. אני מחבבת את הדאגות הקטנות שלו. מהגובה שלו הן בטח נדמות עצומות להחריד ואז הוא נושא אליי מבט שואל ומוודא ושוב בודק ליתר ביטחון, אני פותרת לו אותן מיד והוא שב לענייניו. ואני, את הדאגות שלי הוא משכיח בחיבוק של סתם באמצע היום.

מבודדת את עצמי מזוטות אמתיות, אני שוקעת עמוק בנבכי הביורוקרטיה והשגרה, שם אני שחיינית מצטיינת. בריצות הרבות ועשרות הטלפונים אני שואלת את עצמי אם זו באמת אני שעושה את כל הפעולות ומתקשה להאמין שבעוד כחודש אתעורר במקום אחר, נקי יותר, מאוורר.

את העיר הזו אני עוזבת, משאירה בחדר האשפה ארגזים מלאים באבקה.

כמו מים

מלאכים.

הם עומדים בצד החשוך.

ומביטים. 

הכל הם רואים.

לו רק היו תמיד, המלאכים - מלאכים.

ואתה, גם כזה, לעתים.

במיוחד בימים מאוחרים.

נפלא בתוכי, לאורכי, צמוד אליי.

מכל הכיוונים.

אם לא ידיך

אם לא ידיך לא הייתי אני
אם לא עיניך לא הייתי רואה את דרכי.
אבל כעת זו אני שצועדת בשביל
אנא צעד לצידי גם בשביל המקביל
אל תלך מעליי ותוריד חשיכה
אל תיקח את הכל
ותפנה מבטך.

desert

היית נוגע בי בצליל שליד המילה
ומשלח אותי לחדר צדדי, או אחד אחר
בלי שכיוונת
והייתי מוצאת בי את כל המשמעויות
הנסתרות
שחיכו להתפרץ
והן חיכו זמן רב
בלא שידעו, אבל חיכו,
בסבלנות אין קץ
והן זרמו בכל הצמתים בגוף
חצו לאורך ולרוחב
חרצו לעומק ולעובי
את הגוף המתפתל, כשעמדתי שם
בכל כוחי אצרתי את הצעקה
היא השתלבה באלו שהמתינו
הטיחה אותן על שטח פניי,
מבפנים

בהמשך, שעות מתות עברו
כבר הייתי שרועה,
מילותיך כבר היו מדויקות
רק כי ביקשתי, נתת.
מאחר והסכמת, לקחתי.
נגעתי, נדהמתי, נפלתי, התרוממתי, עפתי, ריחפתי, נרעדתי, רטטתי, התפזרתי
לאלף כיוונים
לכאן.

ואז שוב.

בבוקר

מוקדם.

כל החושים מחודדים

העצבים עדיין חשופים משאריות של אנשים

שפגשתי בעולם של אוסף מציאויות

הפוך

לדמיין אותך בעיניים עצומות
זה לראות אותי נופלת

לא בגלל מכשול
לא חסרת כנף
לא נקרעת מבד

אני נופלת מבחירה
בגופי מתמוססים הגידים
העצבים השמורים מתערטלים
הידיעה זורמת בקצב אחיד
בכל המעברים

נשמטת מהרעש אל מצע דממה

לראות אותך בדמיוני

נטוע במקומך, מוכן לתפוס

מתוך בחירה

למרות שכבר וויתרתי

נותרה בי ידיעה.

בדרך

בדרך לאיתקה,
הוא אומר לי תמיד
לא בכל כך הרבה מילים
וגם מבלי להזכיר שמות.
כי יוליסס עצמו תמיד ניבט אליי
משתי עיניו.
ואז נשארים. ככה, בדיוק כמו שאמרת.
מסכימים וממש לא בהרבה מילים.

וברדיו מתנגן שיר ששכחתי אודותיו

ובא לי פתאום בול-
כשאני בדרך לשם.

*

יוליסס הוא שמו הרומאי של הגיבור שהיוונים הקלאסיים כינו אודיסאוס. רק שכאן, בהקשר הזה, יוליסס מתאים יותר

אתה צודק

אתה צודק.

אני אומרת לו במחשבותיי.

חושבת אותו ממקומי בכוס יין הר חרמון ועשן סיגריה של אחרי ארוחת שבת דשנה.

משפחתיות וילדים, צחוקים וריבים שגרתיים. הכל מסביב, ומסביב לא פוגע.

קרבה כזו שלעיתים אני מוצאת כמעיקה אך פעמים יודעת להשתלב בי בצורה מפתיעה.

והוא במקום אחר בכלל. בודאי צולח את ליל שישי כפי שתמיד ידע.

מסיבה לא ברורה הוא פולש לי למחשבות בתוך בליל המילים של מהדורת שבת ואני מוצאת את עצמי מלבישה לו תעסוקה לאותם רגעים. ממחיזה אותו בראשי.

שכוב. אולי יושב מול המחשב. אולי במסעדה טובה או בפאב אפל.. בחברה הטובה.

העט פתאום רץ כאן על הדף, בדיוק כמו בעבר, נוהג את עצמו ללא שורות, יוצק חיים וצורה להזיות ותמונות שמרצדות בי.

כשהוא בא לקראתי ברחוב צדדי. הבעת פנים שאומרת הכל. תודעה משותפת זורמת בעיניים ומפגש השפתיים של אחרי יומיים ושיחות למכביר.

כשקולו נמזג בשלי ותמלילים נשזרים זה בזה מתוך ידיעה מקרית. מקורית.

כשאני שכובה על מיטתו בטבעיות נדירה ומבטו לוטף את גופי.

הוא יקום מכיסאו ויתאים גופו אליי כמו ידע מיד את תאוותי התמידית למגעו.

הוא יניף אותי, יהדק, יבעל. ואני אליו אמסך ללא מעצורים. מותאמת לחלוטין. נטרפת על ידו ומלקקת את פצעיי. ומבינה.

הבנה שבדממה.

אולי הדממה שחיפשתי.

על הספסל שבסמטה. האם גם אתה?

אתה צודק, אתה יודע?

הבט

הקשב.

הישען לאחור.

הייה דומם.

הבט.

חולצת בד מותרת לאיטה

כפתור כפתור נפרם באצבעות דקיקות

אגן מתפתל. מסתלסל.

קימור. קימור.

עיקול. עיקול.

שרוולים מופשלים לאורך ידיים פשוטות לצדדים

מערבבות את האוויר כבמחול נוגה

מפזרות איורים מעגליים אל החלל

חולצה נושרת לרצפה

רוכסן נפתח מורדות חצאית כותנה

מותניים קורצות, קורצות ניעות.

חצאית שקופה נופלת לאיטה

הקצב עקבי רוגש לאורך הרגליים

זורם אל הישבן. לוטף בירכיים.

גוף מתקפל. מתקמר לפנים

כפופה על הקרקע

כורעת, חזה נצמד אל הרצפה

ידיים מתארכות לפנים

הגוף עולה, חוליה חוליה,

מתיישר ומגיב לצלילים סוחפים.

מפסל את הצללים בריקוד נחשי

מתקער אחור אל המיטה

שכמות שעונות צמודות אל המזרון

חזה מזדקר האגן מורם בקשת

אגן יורד. אגן עולה.

אגן יורד. אגן עולה.

שתי אצבעות מתירות החזייה

בלא לעצור תחתוני תחרה מופשלות מטה.

נזרקות הרחק בהתחצפות חפוזה

מתהפכת על הבטן

עירומה. חשופה.

עיני שקד רושפות לפנים

תווים מתערבלים. מרחפים. חודרים עמוק לעורקים.

מניעים האיברים

לשון מלחלחת שפתיים בשרניות. רעבות.

עכוז מובלט. חתולה מיוחמת.

רטובה. פעורה.

ידיי מושטות קדימה.

לכיוונך.

השמיים עצומים

אין בארגז הזה כלום

הוא אמר

והביט בי במין מבט קצת מוזר

אמרתי לו

רגע, הסתכל בפינה

היא אמנם חשוכה

אך נראית לי שונה

והוא מתבונן

בראשו מהנהן

מצמצם את עיניו

מושיט שתי ידיו

ובתוך הארגז 

[הוא לא מאמין]

יש ידית מזהב

ומפתח עדין

אמא, הוא אומר לי, 

הארגז הזה שונה מהאחרים,

נדמה לי שיש בו דלת סתרים!

אולי ננסה לפתוח אותה?

שאלתי בשקט

חצי  מסתייגת

הצצתי עליו, הוא החזיר לי חיוך

ובאותו רגע ממש

לא הרגשתי חשש.

הושטתי יד

[הוא צמוד מאחוריי]

סובבתי המפתח ופתחתי את הדלת

עכשיו כבר מאוחר מדיי.

ג'ינג'יגם

מלאכים לא מלקקים ולא מלהגים. כנפיים והילה זה בשביל לעוף ולהאיר. וחוץ מזה, מלאכים נועדו למלאכיות... וגם מסוכן לעשות הכללות: המלאכית שלי לא מלהגת ולא מוצצת.

אתה צודק,

הם רק מנפנפים.

ברגע שמתחילים עם זה נושרות הכנפיים.

ולגבי המלאכית שלך...

ניסית שדה אולי?

כח

פעם הוא היה אוסף אותי אליו בדרכו המופלאה.

כל כך רצה לקחת אותי לגן עדן שלו.
זה שהיה גם שלי.

ואני
אני כבר לא מצליחה להאמין לאיש. 

לא מצליחה בכלל להמחיז לי את התמונה של המקום הזה בראש.

כי מאז שהייתי שם נדמה שברגע שהפניתי לו את גבי הוא פשוט התפוגג ונמס. 

מלח על קרח. 

המלאכים ההם שלו, הכרתי אותם. 

מלאכי שרת או מלאכי חבלה.

מי יודע.

התפזרו,

כמו שמותיהם,

לארבע רוחות.   

שבתות

רכות השבתות הריקות שלי.

השעות משתרכות בעדינות על גבי השמיים ושמש מנומסת נכנסת דרך דלת המרפסת הפתוחה, מדגדגת בכפות רגליי המציצות מבעד לשמיכת הפיקה. השתדלתי להשאיר את עיניי עצומות כדי חצי גובה כמנסה ללכוד שאריות של חלום משונה, עקבות של אנשים מוכרים נראו בברור על פסי הריסים שלכדו אותו בקושי רב. וזהו, התפוגג. בהתמתחות חתולית פיזרתי את גופי באלכסון במיטה הסתורה וסובבתי ראשי על הכרית לצד השני, הספרות האדומות הגדולות על השידה הראו שעה לא הגיונית ומישהי באחורי ראשי לחשה שאולי הגיע הזמן לקום. זו כנראה אני. מה יש לך לעשות היום, חשבתי בלבי, ודפדפתי על רשימת משימות שקופה. זה כן, זה לא, על זה אוותר, עוד חמש דקות במיטה? התרוממתי מלוא מאה חמישים ושבעת הסנטימטרים שלי, נעמדתי.

האוויר בחדר כמעט נוזלי וצינת הלילה עדיין עומדת בו ומלטפת את גופי כשאני פוסעת לאט לחדר האמבטיה. תנועותיי מודגשות במיוחד ועיניי מתעכבות על כל פרט ככל שניתן. גולי החתול נדחף כמנסה לזכות בתשומת לב כשהוא מתלפף סביב רגליי מיילל בביישנות קנטרנית כלפי מעלה, מרטיט ביללות נמוכות של בוקר את גלי הדממה שבבית. תחת זרם חם יכולתי לשמוע את הרחוב והעיר כבר בשיא הבוקר מתרוצצים לקבל את המלכה שבדרך וביני לביני החלטתי לתת לה לעבור לידי ללא הפרעות מיוחדות.

הדממה הזו עוקבת אחריי גם כשאני יורדת במורד חדר המדרגות האפל, מניעה את הרכב ונוהגת את עצמי ליעד כלשהו שמתלבש יפה על שעת צהריים זו. מתוך דממה זו אני יכולה להתבונן החוצה ולצדדים ולראות את החלקים שמרכיבים את השלמים סביבי. לפעמים אני מגלה שהשלם לא עולה על סך חלקיו, מקדישה שבריר של רגע להרהר בתגלית, ושומרת על הקצב, השבור. בגרון שלי מתגברת הצרידות שמשתיקה אף אותי לאורך היום, שאר החושים מתגברים את עמדותיהם ומעלים כוננות. 

אני מהדסת לי לאורך בן יהודה בשורטס וביקיני, את שבת המלכה מקבלות מלכות גאות ושמחה ממלאה אותי למראה רבבות הצועדים, לו רק הדמוקרטיה הייתה זוכה לכזו נוכחות בעת שצועדת ברחובות העיר הזו שאני כל כך אוהבת. השלווה שמרככת את פניי ושומטת את כתפיי בנינוחות הפכה למלבוש עיקרי ברחובותיה והולמת קיץ וחורף כאחד. 

שעות לאחר מכן, כשהשמש עוד לוהטת על עורי שנרחץ זה מכבר, צעדתי לי בנחת לכיוון הכיכר כדי לתפוס עוד קומיקס שהפך לסרט מהסוג שאני נהנית לחבב, בריזת הערב ייבשה את שערי והביאה לאפי ניחוחות מלוחים שדבקו בו, וכשיצאתי מאולם הקולנוע העלילה עוד הדהדה בתוכי והדמויות נדמו לי קרובות יותר למציאות אליה נחתי מאשר הקהל שנפלט יחד איתי אל הרחוב.

מכל עבר באות ועולות להן בועות. בועות סבון, בועות בטון, בועות צרורות, בועות נפרדות, אני לא נושפת בהן אלא מבקשת להיטמע בהן בלי לקלקל להן את הגבולות התוחמים, העטופים בדום חצי חיוור, מאמצת ללבי את הכללים של בועות כאלו. אל הריק הקבוע בהן נשאבים תכנים חליפיים, בלתי ניתנים למישוש. צבועים בגעגוע מקמט חיוך, עולזים מרסיסי צחוק ישן ונוטפים אגסים שקופים של עצב. 

אני קונה שבתות כאלו במשקל, מאפסנת במזווה השבתות והחגים על המדף העליון ושולפת פעם בתקופה לשימוש לפי הצורך. כששבת כזו אוזלת אני כבר מדושנת ומלאה ומוכנה לנעוץ בה את הסיכה שתנפץ את הבועה. כי כשהיא נגמרת, והבועה מנופצת, הדממה מוחלפת בקולות רעננים, בכוחות מחודשים, באנרגיות טעונות, בימים של ראשון ושני וכל אלו הבאים.

הנה הם באים.