איך יוצאים מהפלונטר הזה?
כשאת מנווטת את חייך בשבילי חצץ ואספלט, נהנית מתחנות שבדרך, ללא צורך במתן דיווחים או הסברים לאיש מהעוברים ושבים, זרים מוחלטים, נוגעת בחטף, טועמת קלות, את יודעת את החיים, חייך שלך והם שלך. המעגל שלך משתלב בזה של אחר ושל השני ושל ההיא, ספק פארק גדול וירוק, ספק ביצה טובענית.
שוב את מגלה את החיים בתוך יצור חדש, שניים שלרגעים הם אחד באינטימיות שלהם ורוב הזמן הם נפרד. משלימים זה את זו, בוחרים זה בזו, לאהוב. לא לארוב. את פוגשת אותו וזו רק ההתחלה, של עוצמה שבירה. איזון עדין כזה של התוודעות והרחבת הכרות. האופוריה לא מאחרת לבוא ומערפלת את השיפוט. שיפוט, אויב עתיק ואכזרי.
בערפל הראשוני הכל מתקבל בהבנה, בסלחנות יחסית, בעדינות, בעיקר כשהחיבור אינו מוטל בספק, בעיקר כששניכם מוכוונים על אותה מטרה. ובמקום הזה כשהסחף חזק את נשאבת לתוך מערבולת של חשיפה ומתן אמון, מכניסה אותו לביתך, לליבך, למקומות הסודיים ביותר שלך. גם צמחים טורפים התחילו את חייהם כניצנים קטנים וירוקים.
אז איך בכל זאת את נקלעת למצב הבלתי אפשרי הזה, שמתוך נתינה מוחלטת וטוטאלית של עצמך, הקדשה של כל כולך לטובת הקשר החדש, המבטיח הזה, את מוצאת את עצמך יושבת על המזבח, כסא הנאשם ובחדר החקירות יחדיו. מסתבר לך שאת נושאת הדגל של תכולת המזוודה שלו, זו שאין לך קשר אליה. כי כאן אין לך צורך להסתיר דבר, שכן עכשיו את כאן איתו, מולו, בשבילו ובשבילך, ועברך, הלא ניתן לשינוי, עליו אינך חייבת דין וחשבון לאיש מלבד עצמך, כבר עבר.
את כבר אינך נערה וגם שנותיו ניכרות, וכל אחד מכם מכניס למשוואה החדשה את הסיכומים שלו. אם זה התנסויות שלכם, נפלאות או טראומטיות, חברים טובים קרובים יותר או פחות, מנהגי יום יום, לוחות זמנים אובייקטיביים וחיים מקצועיים, חלומות ושאיפות, הכל הכל כמו צבעי יסוד מתחיל להתערבב ונוצרים צבעים חדשים. המורכבות היא אין סופית אבל ליצירת גוונים מוצלחים צריך לדעת לבחור את הכמויות הנכונות.
זהו שוק של מוכר מרצון וקונה מרצון. מחויב המציאות ששני הצדדים יהיו מרוצים, שכן אם לא אזי זה מתפרק מהר מאד או שלא יוצא לפועל כלל. משחק סכום אפס ללא מניפולציות חסרות ערך, ללא חתירות מאחורי הקלעים, ללא ריגול תעשייתי ובמתן מרווח נשימה תוך כיבוד מרחב אישי מובן מאליו.
אחרת מה הטעם?
