לרגע חולף ראיתי את עצמי מתגברת על מגבלות החדר הזה וגודלת לממדים עצומים, נלחצת בגופי הענק כנגד הקירות המתגמשים כלפיי, ראשי מתכופף נוכח התקרה המתקרבת במהירות ואז מתיישבת, ברכיי מקופלות אל חזי. באותו רגע קצר ובדיוני לא בכיתי אגם של דמעות. כי אם ראיתי דברים מהמקום האחר.
התאמצתי להיזכר מה עשיתי קודם לשינוי, איזה קרע בשעון קרה שכך לפתע נפרדו מעצמם היגיון ומציאות וצימחו זרועות משלהם, כל אחד לעצמו, לקחו אותי מעלה ומתחו את גופי שהיה צנום זה מכבר וכעת משתרע וקובע תצפית גבוהה שכזו. ומאיזה צד של המראה לעזאזל אני בוהה.
והרי זו אני, אותה אחת. זו שהתעוררה הבוקר לקול צרצור הנייד על השידה הכהה, מול סנוורי קרני שמש המתעקשת כי עוד קיץ, על אותה מיטה רחבה ובטוחה. הרי זו אני, אותה אחת. עם כל התמונות שעוד בטרם אני פוקחת עיניי רצות לי בראש כסרט נע לפעמים בשחור לבן לפעמים בצבעים מצעקים, תהלוכה לא שפויה של פנים, הקלטות משובשות של קולות, לחישות דומיננטיות ורעשי רקע עמומים. כמו תכנית הרדיו הקבועה של שבע בבוקר באוטו של אבא כשהיה לוקח אותנו לבית הספר מול הים. כמו ההוא שאמר לי משפט באיזה חג מוטרף שהיה לתמיד. כמו ההיא שפגשתי לבירה בחוף ולא עזבה מעולם. והכל כפסיפס מובנה-משונה במוחי ההוזה ואת הכל הכל אני מספיקה בשניות הללו, כשריסיי נפתחים לי על העולם כל יום מחדש. אותה אחת.
כאן אני יוצרת שינויים זניחים, לא מורגשים, באמצעים המוצעים לי. לא יותר. לא פחות. שוב נופלת דרך מחילה ארוכה ואינסופית, שוב נוחתת בשלום, שם לגלות זחל על פיטריה, אפוף עשן נרגילה שיספר לי כי הכל הפוך והנה הסוף הוא הוא ההתחלה. ובאמצע נקודות אינספור לעבור, לחבר, להפריד, לפרק ולהרכיב. כשאני יודעת את כל מה שסיפר לי הפרפר הלז עוד קודם, מביטה בו בשקט, מניחה לו ללהג לאוזניי בחיוכים מתפוגגים. לא מפתיע אותי כלל הכלל שזה עתה פסלתי מקיום, בו ברגע שבראתי לי מעקף להגיע בו ליעד הבא. זה שנמצא בדרך ליעד ההוא. הלא סופי. האינסופי.
ברגע שבור יחידי שתיתי לגימה חפוזה וראיתי אותי מתכווצת ונשמטת כפירור בכף ידי. סביבתי מתרחקת מעליי במהירות, והתקרה כמו בזיליקת סן פטרוס מתקמרת מעליי חסרת קדושה. מכאן החריצים שבין הרצפות מסמנים לי שתי וערב לדרכי.
אני יוצאת לקרוע את העיר.
