בשדרה המרוצפת המובילה לגנו של הילדון הצעיר, שוכנים עשרות אולי מאות חתולים. בזמן שאני כותבת מילים אלו, גולי בא בריצה מטורפת וצולל אל מאוחרי הספה, מקום מושבי. אני קולטת את קצה אפו מציץ משם לכיוון מסך המחשב, מנסה לנחש מה יבוא.
למדתי את הדרך אל הגן עוד בטרם החלה השנה. באותם אחה"צ היא עדיין לא חשפה בפניי את דייריה. תושבי השדרה הקטנה, בכלל סמטה שלא עוברים בה רכבים, קמים מוקדם מאד בבוקר. אני חושדת שעד הצהריים הם נעלמים לעיסוקיהם השונים, או שנ"צ. החתול השחור שתמיד מכורבל על עץ בעל מעט מדי ענפים, רק לו ולעץ הסוד כיצד הוא מחזיק בו מעמד בלי ליפול, העץ. הילדון ואני מצחקקים לנו וממשיכים בצעידה הקצרה לקצה השני של השדרה. אני מעירה בפני הילדון הצעיר שיבחר את צעדיו היטב, זו שדרה מרוצפת מוקשים, בשכונה הזו של העיר התושבים לא אוספים אחרי כלביהם [מסננת קללה שקטה לאוויר]. אני דורך בצעדייך אמא, הוא מצהיר, ודורך לי על הכפכפים.
בחצי הדרך אל הגן, אמצעה של השדרה פחות או יותר, ליד כר הדשא שלוכד את אור השמש בשעה מוקדמת קפואה זו, מרוכזים רוב החתולים. יש שם מכל הצבעים והגדלים. הילדון ואני נותנים בהם סימנים. מזהים את זה שמתחרדן על הדשא על גבו, מלקק את עצמו, מקלחת בוקר. יש את החבורה על ספסל העץ שממול, הם המקובלים, השמנמנים. סביב הספסל ועל חומת האבן שמקיפה את המובלעת, מרבעים צעדיהם החתלתולים הרזיזים, מנוקדים ומפוספסים. הם אדישים לספסל, לכאורה, ומסתפקים במסלעת הסמוכה. בזוית העין אני קולטת אחד, מדושן, שחור לבן, מברווז לכיוון החבורה הבטלה, מציץ עלינו חזרה, באדישות, לכאורה.
בכניסה לגן, מתחת לעצי גדר חיה שמקיפים אותו, מקבל את פנינו חהתול שתום העין אפור לבן, ביללות מנומסות. כל בוקר הוא שם, מזהה את כולם, הילדונים והוריהם וגם הגננות. הילדון מנדב לו יללה קטנה משלו ואני תורמת לו ליטוף-גירוד שיספיק לו לבוקר זה. הוא עוקב אחריי בעיניים תאוות ואני יודעת שאם הייתי מלטפת עוד קצת גם היה בא אחריי.
בדרך חזרה אני הולכת לאט. משננת את המראות החתוליים, המתרפקים, המכורבלים, הכדוריים, הפרוותיים. קפאו לי האצבעות בכפכפים.
בבניין שלנו אין חיות. ואני אפילו לא מכירה את השכנים.
