כיפור

אחר חצות, כלומר היום שאחרי. כמעט. פחות מעשרים וארבע שעות עברו. העיניים שלי מרגישות כאילו היו פקוחות שנים ארוכות וממאנות להיעצם.

אני מכירה את החלומות הרעים שבדרך, מכירה את הזיעה הקרה והדביקות מתחת לשמיכה נוכח המזגן המקפיא, החנק בגרון והקושי לנשום, ההתעוררות הרגעית בשעות הקטנות לוודא שזה חלום בלהות ולא המציאות שמחכה בחושך כל רגע נתון. הצעדים היחפים בבית השקט פתיחת המקרר בחיפוש אחר נוזל קר שיסלק את הרעידות את כל השאלות את התשובות בעיקר, להטביע אותן בהבל פה של אמצע לילה וכוס מיץ ממותק מדי.

אז אני רואה עוד סרט ועוד סרט ועוד אחד. וכל פעם במקצבים של שעה וחצי או שעתיים מצליחה לשכוח לרגע את אוסף המציאויות הזה הפסיכי שמרכיב את העולם שלי. כן, שלי. וכל אחד בעולמו. גם הפרחחים שמסתובבים כעת פה למטה ברחוב ועושים המון רעש ושטויות על גלגלים. לכל אחד מהם עולם משלו. והעולמות הללו צפים זה לצד זה, או משתלבים ונשזרים לסירוגין אלו באלו. סופר נובות קטנטנות נוצרות, כל העת. כשיש סופר נובה אדירה, קורים דברים כמו שקרה ללב שלי לא מזמן. אבל זו רק תאוריה של עשר אחר שתיים לפנות בוקר יום כיפור אלפיים וארבע עשרה. סבתא איננה.

סוד

היית פותח את הדלת אל החדר המעט חשוך, ומסתכל לשם, לסמן לי את הדרך פנימה, אליך.

אני הייתי ניצבת שם, מתגרה, מעט חצופה, מניחה לקצוות השיער להסתיר עין אחת ולשניה לנצנץ לך את שעומד לבוא. עומד.

את הוויסקי שבכוס שלי הייתי שותה באדישות מופגנת, מחפשת בפסים השמנוניים עתידות, שוקעת בהזיות. 

התשובה שלך שלא הגיעה הותירה עקבות של הזמן המדויק בו ביקרת כאן. ראיתי את עיניך קוראות את מילותיי והיד שלך ליטפה את זקנך כמו שהיא מלטפת כשאתה נזכר בסצנה שסגרנו. 

אולי אלו הזיותיי בלבד שמאפשרות לי לראות את התרחיש קורם עור וגידים, מילים רבות, מקודדות, הבעות פנים ושפת גוף.

מוזגת עוד כוס וויסקי. על התריסים בוץ ומים עכורים אולי זה טבעו של מלקוש. אולי אלו הסדקים שנותרו בתפרים הרבים. 

על המסך הקטן קפצה הודעה ממך.

אתה רצית אותי לפני נצח אני טענתי מנגד שנצח כבר היה.

כותרת

הריק קיים והוא מושלם מונח אי שם מופלא בפשטותו התמודדי עם תכולתו ללא מורכבויות מיותרות כיתבי כמה שורות הוציאי את הכל על המסך הפרידי בין עיקר למלוכלך נקי את הכלים הלא שלובים הלא ברורים המשחק הזה הוא נגד החוקים המשונים שלא בראת בכלל קיבלת בירושה זו סתם עוד אמירה תלושה היי שקטה את לא עושה דבר שאינך רוצה מצאי פירצה את שוב נוטה להסתבך עיצרי שניה סתכלי סביבך כתמים כתמים ומריחות דמויות סתומות והזיות יותר מדי חלקים הרוב בכלל לא מסתדרים תפסיקי כבר להסתכל לכל הכיוונים להזיז את החלקים מצד אל צד זו את לבד מעשרה יוצא אחד קלפי שכבות מטונפות הסירי מתוכך פרשנויות מירטי עוד כמה שיערות עמדי על דקויות אמצי את כל הרעידות בגוף היפטרי מהטרוף זה די שקוף איך לא ראית זאת מההתחלה כשעוד היית שקולה צעדי בדרך לא סלולה ציירי כעת את המפה ואל תחמיצי את הנוף את יכולה למנוע את הסוף.

זו רק רשימה קצרה

בספק שבינינו מוטל רק השקט. 

אתה לא יכול שלא לתת לאצבע או שתיים לתפוף לי על הרגל, היא כבר שם, ידך. הראש שלי שתמיד נולדות בו מחשבות ומשחקים בו תכנונים יוכל רק לנוע ולנחות בשקע צווארך.

זה לא ציור, זו משיכה.

מה היה הדבר אשר גרם לך לשים לב אליה דווקא עכשיו, אחרי כל הזמן הזה שהיא שם וגם אתה? מה היה הדבר ההוא שאפשר לך לענות לו דווקא עכשיו, אחרי כל הזמן הזה שהוא שם כמעט מהתחלה?

עיניך נוחתות על שלי ומתחייכות מעצמן כי כאן בועה והיא נשמרת, עכשיו אצבעותיך ממלאות את הרווחים שבין שלי. 

בכנות שממלאת את הפינה השקטה שלך אפשר להדליק משואה.

בגלל הדימוי שלך לגעגוע

כל פעם שהיא רואה אותו עם הנקודה הירוקה, היא מזיזה את החץ הקטן לכיוונו כדי לראות את התמונית שלו מרחפת לכיוונה מהמסך.

אבל אז היא מסתכלת בטריי על שולחנה ורואה שאין שם בכלל מילים. כל מנהלות החשבונות האלו, הן לא עומדות בקצב. וגם הן טועות בהתאמות והיא צריכה להחזיר להן לתיקונים.

והיא פותחת חלונית קטנה, והסמן מהבהב מולה, שואל נו מה, תקלידי פה משהו אני לא יכול לעמוד כאן כל היום!

והיא לוקחת אוויר ומניחה את שתי ידיה על המקלדת ואז פולטת את כל האוויר בבת אחת. הרי אין לך מילים!

אז היא כותבת לו.

אולי יש לך במקרה מילה? מילה אחת קטנה. פשוט אזלו לי. ויש כמה דברים חשובים שבשבילם אני צריכה אחת כזו. 

יש התכווצות בתוך הבטן ודגדוגים בכפות הידיים ועקצוצים בין הרגליים ונשימות עמוקות ומחשבות ארוכות. אני ממש חייבת מילה.

קסם, הוא אומר לה.

קסם, היא חוזרת אחריו. קסם?

כן, הוא אומר. תצטרכי קסם בשביל לטפל בכל הדברים האלו שאמרת במילה אחת.

על השפה

לפעמים, רוב הפעמים, אני אלך. אסתלק ולא אביט לאחור. אולי רק רמז, כי אני לא יודעת לעמוד בפני הסקרנות שלי.

למרות שבגופי יכאב רצון להיוותר. לרצות יותר. להישאר.

ללפות אותך, בשתי ידיי, להצמד בכל אורכי [הלא רב] ולהרגיש. את כל ששם, וגם מה שעדיין לא התממש.

ואז אני נוסעת ברחובות העיר הזו, שתמיד נוסכת בי אנרגיות מוטרפות ולא קשורות לכלום, מעבירה הילוכים כאילו הגיר שלי עשוי חמאה שעמדה על השיש כל היום, כאילו הכבישים האלו נוצרו לצמיגים המסיעים אותי, כאילו כל הדרכים הביתה מסתדרות במיוחד כך שהדרך תזרום, הכי מהר שאפשר. ומרגישה שכל העולם הזה בכף ידי.

ברגעים האלו בהם אני חותכת את כולם בסכין של התחושה שלי בלבד, אני יכולה לחבק את השגעון שבלא להיות איתך באותו רגע, לשאוף אותו לעומק הריאות, ולנשוף אותו באיטיות מוגזמת. כזו שתותיר אותי ממש על הקצה. כמו להישען על רוח עזה. כמו לדעת שזה עתה נכנסת למיטתך, סבבת על צידך ועצמת עיניים על היום הזה. אחוש את זה במורד הבטן, בין רגליי בקצה שפתיי.

כמו להשאיר את עצמי על קצה של אורגזמה נפלאה. 

ב"ט מותק אחד.

תזכיר לי מה שמך

אז הוא יורה לכל הכיוונים. בלי הבחנה, בלי מטרה מוגדרת. מרסס את הסביבה הקרובה, הרחוקה, לא משנה לו היכן יפגע. רוב הזמן הוא עוצם את עיניו ומשתדל בכל כוחו לא לחשוב יותר מדי. כי הוא כזה. הוא לעולם לא ישתנה.

אני מכירה אותו טוב, פעם היינו רק כאלה של שלום שלום, לא מאריכים בשיחה. מה שלומך הייתי שואלת, טוב תודה היה עונה. וממשיכים כל אחד בענייניו הפרטיים. היום, אחרי שנים, זו כבר מערכת מיוחדת מלאת רבדים של השקיות וליטופים, של שקיעות וזמזומים בלתי פוסקים. קח לינק, תביא חיבוק. אפשר גם וירטואלי. בלילות הארוכים של הבדידות מתעסקים בהיסוסים והבנה דקה. חכה דקה, חזרתי.

ביום ההוא ידעתי לאן אני הולכת, זה הרגיש כמו שכנוע שנבט מתוך כלום, אז נכנסתי לרכב ובחרתי כיוון. מעולם לא התעמקתי בחוקיות של ידיי על ההגה, רגלי על דוושת הגז, בעדינות אין קץ. הרכב כמעט מנחש אותי לוחשת את הכיוון בתוך ראשי כמו מכשיר ניווט אילם. ובדרך למקום ההוא שעדיין לא גיבש עצמו לכדי החלטיות כולם היו שגרה. תכף היא מתנפצת מפה לכל הרוחות ואנשים כמו כתמים יתפזרו לכל כיוון כצבע מושפרץ על בד. אבל עוד מעט, עדיין לא. הם כולם עודם ישובים, צועדים, מלהגים להנאתם, מקשיבים, צופרים את מועקתם לחלל העיר הזו העסוקה לשווא.

ברגע האחרון של הירוק פניתי שמאלה. מתוך סתמיות, באגביות מופגנת, בהחלטיות מפוקפקת. לקחתי סיכון, זרקתי אותו למושב האחורי, שישב שם ויחשוב על מה שעשה. בנתיים אחנה פה בצד ואצעד לי בשדרה.

מצאתי אותו ישוב על הספסל ליד ערימת עיתונים משומשים מלאים בניחושים. אופייני. בהינו יחד בנחל המטונף ושתקנו. גם הזכרונות נאלמו ונותרנו עירומים זו לצד זה. אולי סיגריה?

את יודעת, הוא אמר, המון זמן חיכיתי לך כאן. ידעתי שתגיעי. זה בגלל שאת מכירה אותי כל כך טוב. המשכתי לשתוק, למרות הידיעה שלא יהיה המשך לדבריו. הוא לא ביקש תגובה. אפילו האוויר סבל מחום גבוה ולא איפשר סיפוק. רגליי המשיכו להתנדנד סנטימטרים בודדים מעל האדמה והשמש הזדרזה לסיים את השבוע לא רחוק משם מעל הים. חושבת שעברה לה שעה, לא לקחנו זמנים. הוא זרק חצי שלום וחצי רפרוף על לחיי והסתלק. לא הפניתי את מבטי בלכתו. הוא מעולם לא ביקש את קרבתי ואני מעולם לא ראיתי לנכון להדוף אותו.

בלבול. תמיד הלם אותו.