לפעמים, רוב הפעמים, אני אלך. אסתלק ולא אביט לאחור. אולי רק רמז, כי אני לא יודעת לעמוד בפני הסקרנות שלי.
למרות שבגופי יכאב רצון להיוותר. לרצות יותר. להישאר.
ללפות אותך, בשתי ידיי, להצמד בכל אורכי [הלא רב] ולהרגיש. את כל ששם, וגם מה שעדיין לא התממש.
ואז אני נוסעת ברחובות העיר הזו, שתמיד נוסכת בי אנרגיות מוטרפות ולא קשורות לכלום, מעבירה הילוכים כאילו הגיר שלי עשוי חמאה שעמדה על השיש כל היום, כאילו הכבישים האלו נוצרו לצמיגים המסיעים אותי, כאילו כל הדרכים הביתה מסתדרות במיוחד כך שהדרך תזרום, הכי מהר שאפשר. ומרגישה שכל העולם הזה בכף ידי.
ברגעים האלו בהם אני חותכת את כולם בסכין של התחושה שלי בלבד, אני יכולה לחבק את השגעון שבלא להיות איתך באותו רגע, לשאוף אותו לעומק הריאות, ולנשוף אותו באיטיות מוגזמת. כזו שתותיר אותי ממש על הקצה. כמו להישען על רוח עזה. כמו לדעת שזה עתה נכנסת למיטתך, סבבת על צידך ועצמת עיניים על היום הזה. אחוש את זה במורד הבטן, בין רגליי בקצה שפתיי.
כמו להשאיר את עצמי על קצה של אורגזמה נפלאה.
ב"ט מותק אחד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה