לא אבני בניין מלגו

המקום הבטוח. ידעתי מה אני רוצה.
אחרי שברחתי, אחרי שבחרתי בשגגה, אחרי שנואשתי.
זה היה המקום, הפינה, הבטוחה.
מכל טרדות היום, מכל אימות הליל.
התכנסתי לתוכי ומתוכי יצאתי אל ביתי, החדש.
תוך הקפדה יתרה על תכניות בנייה, אנשי מקצוע והיתרים.
במחשבה מראש על כל הפרטים.
בשימת לב לאלמנטים מיוחדים.
וכשהקבלן סיים לבנות, הוא הודיע לי להתפנות.
מותק, כאן לא תקבלי תשואות טובות.
מצטער, עשיתי כמה טעויות ביסודות.

למה

אז בעצם, מה זה משנה למה?
משנה שזה לא.
מעולם לא קיבלת את כולי.
בררת חלקים.
ועכשיו,
עכשיו החלטת שלא.
אז לא.
לא.

תגידי תודה

הכל עובר. כל אחד יש לו את התפקיד שלו, בחיים שלנו כולם סוכנים של אחרים. ולא, את לא יכולה לחיות מפירורים, או גושים. את צריכה את השלם, כזה שימלא אותך, שיעורר אותך, שיחייה אותך. ובכן, אחרי הכל אנחנו לא דנים בארוחת גורמה או מסעדת פועלים. הכאב הוא אמתי בכל פינה ולא מרפה. אם זו הפגיעה התהומית, ומה שבעיניים שלך שחור, בעיניי אחר הוא אפרפר עמוק בהיר, או שזה מה שנלקח, שהיית בטוחה, שהיית רהוטה, יודעת. ברורה. לא מספיק. שבי בצד ותקשיבי, כמה פעמים אני צריך להסביר לך. בואי. הנה. יש לי סבלנות לפעם חמישית. סתם, כי את חמודה. זו לא את זה הוא. בדרך כלל זה הפוך, כן, אני יודע, הפעם לא. הפעם קצת שונה. אבל כמו השאר. את לא היית עיוורת. היית חרשת. ועכשיו, עכשיו תור השקט. תגידי שלום, ותודה.

בסיסי

ההלם בא ראשון. אחרי ההלם באו כל השאלות. לא באו תשובות.
אבל מה משנות לי התשובות, אם יש את המציאות. היא חזקה מהכל. כך אומרים לי.
ואתה פשוט לא רוצה. לא משנה איך אהפוך זאת.
אז אהפוך את עצמי.

חי מהשטח

בדיווח ישיר מהשטח, שלב ההאשמה העצמית מתפרץ למגרש. הקהל עומד ומריע בהתלהבות. שאגות שמחה ביציע. הוא מרים את הכחשה באוויר, וזורק אותו לצד השני של המגרש! זו את! את עשית זאת!

האמת

בטח שאת יודעת, את לא מטומטמת. ברור לך שזה נגמר. ברור לך שלא יחזור בו. כי את מכירה אותו.

אבל את מפחדת. מפחדת לתת לזה לחלוף ממך. מפחדת לעזוב. מפחדת לשחרר. את חיה בלימבו, נושמת את הסערה הארורה. הולכת על הקו הדק, שבין התרסקות לתקווה אבודה. זה לא שהזמן ירפא, כי הוא לא. את מכירה אותו, סתם עובר אורח. הזמן. זה לא שתמצאי מישהו יותר טוב, שיותר ראוי לך, שיעריך אותך כמו שצריך, שיתן לך את מה שאת רוצה. את מכירה אותם, את כולם. הם ניצבים בתפאורה כתובה מראש. ולא משנה, זה פשוט יהיה שונה. זה לא שאת תלויה בו, את חזקה, גדולה מהחיים, שורדת, שולטת בחייך. את מכירה אותך, את כבר מזהה. את תהיי שונה.

חיוכים

בסוף כל מחשבה זדונית שהזדחלה למוחי נח חיוך.
בסוף כל יום עבודה מיגע, נח חיוך.
בסיום כל משימה מתישה, נח חיוך.
בין כל השדים והרעים, נח חיוך.
במרכז כל המולה מיותרת, נח חיוך.
בסוף כל החיוכים, באו הדמעות.

כרוני

יושבת באוטובוס. מאובנת. קפואה. אם אזיז איבר בגוף משהו יקרה. זה איזון עדין. מדי. הבקרים הם הקשים ביותר. גם הלילות. ובין לבין, פניך אינן מניחות. הן תמיד שם. ידעת לשלם היטב בזכרונות. אבל לא מכרת את הסוף בצורה האופיינית לך כל כך. נפלת לקלישאות. ואני עומדת על פי התהום שבין אהבה לשנאה. ונכשלת במחשבותיי בכוונה לא לאבד עדיין. אבל כבר נגמר.

אני נלחמת. כל דקה שעוברת, מגנה על עמדות. מנוגדות. לא אפשריות. רוצה שמישהו יוכיח לך שזו טעות. לא אני. אני לא  בכח. כבר אין לי כח. והתחושה של תכף יקרה פה קרע בזמן. החבל הזה שידיי אוחזות, כל כך חזק, שלא יברח, כבר בקצה, כמעט נשמט, החבל של לא זה לא אמתי, את מדמיינת, לאט מתחיל לחמוק מבין אצבעותיי. וזה רוצח שקט בתוך הגוף. הולכת מהתחנה למשרד. ידיים מאוגרפות ציפרניים תקועות עמוק בכפות הידיים. שפתיים קפוצות. לסתות נעולות. משקפיים כהות מכסות. אני בטח נראית רגילה לגמרי. כמה מאלו החולפות על פניי מסתובבות עם לב שבור? 

מישהו פעם מזמן החליט שצריכה להיות מילה, מילה אחת שתאחד את כל יהביהם של שוכני העולם. כשאין כבר אלוהים ואין תקווה, אין ממה לחשוש והפחד שורה בכל פינה, כשאי סדר שולט בכל והאנרכיה במיטבה, אנשים צריכים לדעת לאן לחזור. לאהבה.

וחושבת על כך שבעצם קיבלת החלטה כל כך קשה, אז איך בכלל יתכן שטעית, אתה יותר מדי חכם. 

לבד

בא לי סתם כך להפסיק
להיות
כדי שלא יכאב
כמו שכואב.
עכשיו.

לא מניח

שוב קשה לנשום
שוב הלך הריכוז
שוב חוזרת לקוות שהוא יתקשר
ויגיד שזה הכל היה סתם. כלום.
שגעון רגעי. טרוף חולף.
אני הרי שרוט, מה, את לא מכירה אותי?

זו לא את. זה אני.

ואני זוכרת את המבטים שלך. אני זוכרת את עצמי חשה את פניי מתעקמות מכאב של העומד לבוא. אני זוכרת את ההבזק המיוחד הזה בעינייך, מזהה את ההשתנות המהירה את החישה המיידית שלי, בעיניי. ואז מצמצת. וההבזק נעלם. נותר רק השיקול, המחושב. מונולוג יחיד. משונן. מתויג. מנח הגוף. כיוון המבט. רמת השחרור. אף שריר לא נע. בך. רק הקלישאות.

b.s.

all a lie

ואני כבר לא יודעת בכלל אם לכעוס עליך, כי לא עמדת בהבטחתך. לא אמרת לי לפני שעברתי חצי דרך. נתת לי להמשיך, לחדור, להפתח, לתת, להינתן, לחשוף, להחשף.
או לכעוס על עצמי, שראיתי איתותים, רמזים, סימנים, לאורך הדרך, ונשארתי אמונה.
או להילחם, להיאבק, לא להניח לך, לוותר, עליי. עלינו. להראות לך, כי כל הפחדים שלך, כולם, אין בהם ולו מאום. ממש כלום.
אבל מי אני בכלל, לעומתך.
אתה לא תאמין לאף מילה.
לאף מילה.
מילה.

עוד אחד

היא התפלאה למראה הסמס שהגיע.

אני אגיע בשמונה, נדבר.

בהתחלה עוד נותרו בה עקבות של התחושות הרעות שליוו אותה ביומיים האחרונים. ניסתה להתעסק בבית, במה שלרוב מסיח את דעתה. בהתה קצת בקופסא. אחר כך נכנסה להתקלח. תחת מים פושרים מינוס חשבה לעצמה שבעצם זה טוב. הוא לא בא כבר אלוהים יודע כמה זמן. אם הוא החליט שהוא בא, ועוד בניגוד מוחלט לאופיו והתנהלותו אפילו נוקב בשעה מדויקת, כנראה שזה טוב. כן, הוא רוצה לשפר את מצב רוחה, לעודד אותה, לחבק, לעטוף, להביא אליה את המקום הבטוח שלה, ממנו. אז היא הסתבנה היטב, ומרחה עצמה בשמן לבנדר הנעים והטוב, התיזה על עצמה מהבושם שהוא אוהב. וחיכתה. הוא הגיע בזמן שאמר. לא פחות, לא יותר. הוא מעולם לא דייק בזמנים. היה עליה לדעת.

she could'nt have been more wrong

לא תצליחי

את לא תצליחי. לא תצליחי לספר.
את מתביישת, מרגישה מפגרת, מיותרת, עלובה.
וגם אם לא תספרי בקול, אלא רק תכתבי, זה לא יצליח לך.
הידיים ירעדו, מהפחד.
כי אז הם ירצו לדעת. למה? מתי? איך? מה? ואיך את? ואיך הוא? ומה את צריכה?
ואני רק רוצה לאטום את אזניי בשתי ידיי ולצרוח. לצרוח. לצרוח.
לאבד את הקול.
לאבד את הכל.