אני בולעת ימים. עבור בשגרת ימי עבודה משתרכים, פקקי תנועה ותאונות דרכים, פרשות ריגול ומזג האוויר, מלחמות בארצות זרות והידברויות על שלום ופשרות.
צועדת לאורך פס הייצור של חיי המייצר לי בקצב אחיד עוברים ושבים, במרוצתם מותירים רק כתמים מטושטשים בזווית העין, שאריות שחלפו סביבי, לצידי, דרכי. בהינף יד אני מסירה מנפשי פרורי רגש ומכוונת עצמי בערפל מאורגן. ברור מראש. מתוכנן. לא מביטה לאחור. לא מעיזה. בכל צעד מהדהדות פעימות ליבי.. מהדקות יחדיו את חלקיו המפוזרים.
גם הטובים נופלים לעיתים.
החשיכה הממלאת את הראש מוצאת את דרכה ומסתירה את השביל. הכוכבים מסרבים להאיר לי הדרך ואני מוצאת את עצמי משתנקת תחת פני השטח.
לאיטי אני מתאחה, מדביקה נשימה.
לא הם לא מכירים את המקומות בהם ביקרתי.
מחבואים במבוך שהוא אני משחק ניצח. מאחורי מסכות צבעוניות ותפאורה מושלמת לנוף תמידי, קיימים הכל והדממה. ראיתי שם פנים דהויות ושיחות נשכחות. על גבי דפיי המקומטים בולטים כמו כתב ברייל הבודדים שסדקו. מבעד לדמעות הממליחות שפתיי הקצתי נחושה להתנתק, להתקלף מהכאב.
שבתי לבית המוכר שבנפשי מברכת קרבה של תאוות בשרים ורעב שאינו יודע שובע. אני כותבת אותם והם מתגבשים לידי צורה ממשית. על מיטתי, על מיטתם. בחדרים חנוקים, בדירות מסודרות. בשעות בין ערביים, לפנות בוקר. בין לבין, מאחורי גבה של אישה. באמת של הגוף, בשקר של הלב.
והם כולם שלי.. ולא.
את כולם רוצה.. ולא.
נדמה כי היה יותר מדי מה לומר כשהעולם עמד מלכת. וכשהמשיך לסוב על צירו הכל הפך אחר.
נסי והיווכחי והושיטי ידייך מעבר לקצה, שם תמצאי נקודת אחיזה, משכי את גופך מעלה.. לפנים..
