אנשים נוהגים עצמם לעבודתם. אני מזדחלת לי בפקקי הבוקר ובכיוון ההפוך מאות מכוניות זורמות כמיים.
הכבישים סוללים עצמם לדעת. ובכל זאת רבבות קמו הבוקר, אילצו עצמם להתקלף ממיטתם במחשבה ובהתכווננות ליום נוסף בצרור שגרתם כדי להניע את המערכת. בבחירה או בזרימה. מערכת אנושית שלובה ואינסופית. כח עצום ובלתי נתפס שקיים כעובדה חיה ובסיסית ומובנת מאליה מאז זרק האדם הראשון חנית לעבר הממוטה. וכל שרצה היה לאכול ולהאכיל את הנקבה שלו.
ואני, קטנה ובלונדינית, נקודה קטנה בקוזו שלי, תולעת על שיבולת חיטה בשדה האדיר של העולם, מוצאת עצמי משתפת פעולה עם האינרציה הכללית הזו.
למה להתנגד בעצם?? למה לא?!?
ויש עמודי תאורה בשולי הדרך, מסלולי המראה ונחיתה מימיני, סביבם שדה תעופה רחב ממדים, לוגואים של חברות ידועות יותר או פחות בצידי מכוניות, עיתונים פתוחים על הגאים ועיניים גומעות בהם ידיעות. מוחות מפנימים תהליכים בתנועה בחוסר מודע כחלק מהתכנית הכללית. ומאחורי הקלעים של התכנית הזו? עוד אנשים. יזמים, פורצי דרך או ממשיכי היסטוריה בהתגלמותה. המפץ הגדול זה כאן ועכשיו, וכל העת מתרחש סביבי, לא שם בחלל החיצון, אלא פה ממש אצלי.
ולרגע אחד בודד כשאני טסה קדימה בזמן שם כבר אינני קיימת. לא עוד תולעת אלא יותר כמו אוכל לשכזו. והגלגלים ימשיכו להסתובב.
באחת אני נרעדת לכובד המחשבה וחוזרת לעכשיו. נצמדת לרעיון שלך. נצמדת אליך. נצמדת לחיים.
מחנה את קוזו שלי בכחול לבן, נכנסת לקפה וכריך [גאודה, חסה, נבטים ועגבנייה], עולה למשרד.
הנה מתחיל לו עוד יום עבודה.
קטן עלייך.
השבמחקצ"ל: ממותה. גומאות.
הקטן צמוד נהייה}{
השבמחק