סתם

אני אפיזודה בהתהוות.
לפעמים דיון סוער
פעמים הגד שחוט.
רוצה לפצוח בשירה
או דחף עז לרקוד קצת,
וגם קצת למות.

ימים ימים

הימים נעשים יותר ויותר סמיכים. במקומות שחשבתי שכבר הייתי, ועל פניהם חלפתי, מסתבר לי שוב ושוב שהיכולת שלי לא לסגור מאחוריי דלתות היא חרב פיפיות. אז החיים לימדו אותי דברים. זו קלישאה מאד קלה לאמירה. בעיקר באותם מקרים שהם באמת נראים כמו תסריט של טום וג'רי.

מתוך החדר הקטן, המעושן, אני נוהגת לנהל את מחשבותיי לאחרונה. הזמן לוקח את דעתי ומתקתק אותה לאלף עזאזל, ואז מחזיר. כילדה הייתי בטוחה שהכל קשור לאהבה. היום, אני מכירה בה כעוד גזרה. ומסביבה, מערכה אחת גדולה. הידיעה הזו שהכל סביבי הוא כמו נוצה. גדלתי ללא הספק שאצטרך להיאבק אבל הייתי מוכנה לכך. בכל החרוזים המצהיבים שרבטתי לעצמי חוזק ועוצמות, כי מי אני שאפול ואשתהה להתאבל על הכאב, זו לא אני. זה טאבו.

לקראת יום נוסף, באדישות ועוד כוס קפה וסיגריה, החלומות באים כמו גלים, שוטפים אותי ואז בורחים. אני החוף או הסירה, ומחפשת עוד מוצא. כבר לא נוגעים לי כל ההפסדים כי הצפי הוא לפנים. בפנים אני מוצאת את הפנים המביטים, המבטיחים, מתווים לי צעדים קטנים. ושינויים לא מדי גדולים.

במרכז הכובד שלי אני מניחה משקולת משמעותית שתעגן בי את יכולת השליטה, כן זו שאני אוהבת לאבד לעתים כדי להגיע לרמה מאד בסיסית, שלי. לרוב אציג מראה מאופק, שליו, רגוע כמעט קבוע כמעט בלי לנוע. יותר מדי. פצע אחד שאתעקש לקלף כל פעם מחדש עד שיתאחה, סוף סוף, זה בר חלוף, זה לא הסוף.

מילים מילים

היום הזה עבר כמעט כולו בלעדיך. ובלעדיך זו בכלל מילה משונה, כי חלק ממך קיים בתוכי.

רוב היום הזה הייתי עם אחרים. ילדים, חברות, משפחה. אבל להיות זו הגדרה לא טובה, כי בעצם אני תמיד אתך.

לא ראיתי אותך היום בכלל, ובכל זאת אני רואה אותך בשלל מקומות, כמו בסצנה מסרט או ציוץ או מילה.

הזמן שלנו יחד כה קצר ביחס לשנות חיי, עם זאת כאילו שנים מאז פגשתי בך לראשונה.

האהבה שלי אליך מופלאה וממלאת ובכלל אין לי מקור השוואה לרגש הזה.

אימג'ז

הבוקר, תוך כדי צחצוח שיניים, שמעתי את הרוח נושב בנחישות יתרה. חדר הכביסה צמוד למקלחת והדלת בניהם פתוחה תמיד.  הצצתי בין התריסים והשמיים החצי מעוננים קרצו לכיוון הכביסה התלויה. אז הורדתי אותה. את חולצת הטישירט שהשאלתי ממך הסנפתי לפני הקיפול. אחר כך ניגשתי להכין לעצמי את ההפוך הראשון של הבוקר. לצד המכונה נח האקמול קולד שהבאת לי אמש. לקחתי שניים והתיישבתי בחדר הצהוב לבחור שיר לבוקר, למרות שכבר מזמן עבר הבוקר והתחלף בצהריים מוקדמים. חיוכים.

הרמתי מבט ובהיתי בחוטי המים הלוהטים נורים עליי מראש הטוש, כמו שאני מרימה את ראשי כדי לנשק אותך. העור האדים מהחום והריח שלך נשטף ונישא עם האדים שיצאו מגופי. אחר כך מרחו אותי ידיי ולא דילגו על אף פיסת עור שעינייך ליטפו בלילה האחרון. חיוכים.

come what may

לא, העולם לא נראה פתאום יותר מושלם
עם זאת בכל פינה אני מוצאת תמונה אחרת
ברחובות הערים קשיים נערמים בצילם
של מורכבויות נצחיות וארץ מתפוררת
אין בי כל רצון להיעלם לשום מקום
לרוב לשקוע לאחור על הכורסא המיוחדת
והמקום הכי נכון הוא זה שהייתי בו היום
כשלא היה צריך יותר ממחשבה בודדת
הפעימות הולמות בדיוק באותו קצב
אך יש סנכרון כזה שלא היה כמותו
הרים גבוהים עודם ניצבים בעוז ועצב
והסופ"ש נושק לי ברכות במיתתו.

מקופל

ערסלתי אותך לתוכי

גבר, בתנוחת עובר

נתן

הבוקר נתן לי תזכורת שנונה
בלילה הרביעי הוא בא, הוא אבא
וכשהבוקר עולה, הרכב מתמלא
בילדונים שחושבים בחיוך
על היום היחיד.
הוא נתן מבחירה.
בשאר הלילות, שיחות מדומות
ילד אחד שמבין ומשיב
מספר בנימוס לאביו היחיד, לאביו
וילד שני, בסירוב אמיתי
כי בשאר הלילות
הוא איתי. רק איתי.

יותר

פעם הייתי יוצאת המון לטיולי שטח. 

ללא מפה ספציפית וברוח האווירה הטיולית של יום חופש, הייתי מנווטת למסלול לא מוכר, לא ממש מסומן, דרך חצץ או אדמה, שניכר בה כי עברו בה בעבר. עם כל פיתול, עליה או מעבר מאתגר, נבטה בגוף תחושה מעורבת. תחושה שמזכירה קצת עקצוצי פחד כאלו שפושטים בגוף כשעולים על רכבת הרים, מהולה בציפייה מתוקה לבאות. וכשהצלחתי לעבור מכשולים קשים במיוחד זה חיזק את ההנאה הסוחפת, בה בעת שהיעדרם, בדרך חלקה ונעימה, איפשר לי להנות מהנוף שקישט את החלונות מבחוץ ולהתפנות לנשום את האוויר שבפנים.

זה מוכר ועם זאת אחר. מה שעכשיו. אבל יותר מכל דבר, זה יותר.

לא רוצה שהיום הזה ייגמר.