אחר חצות, כלומר היום שאחרי. כמעט. פחות מעשרים וארבע שעות עברו. העיניים שלי מרגישות כאילו היו פקוחות שנים ארוכות וממאנות להיעצם.
אני מכירה את החלומות הרעים שבדרך, מכירה את הזיעה הקרה והדביקות מתחת לשמיכה נוכח המזגן המקפיא, החנק בגרון והקושי לנשום, ההתעוררות הרגעית בשעות הקטנות לוודא שזה חלום בלהות ולא המציאות שמחכה בחושך כל רגע נתון. הצעדים היחפים בבית השקט פתיחת המקרר בחיפוש אחר נוזל קר שיסלק את הרעידות את כל השאלות את התשובות בעיקר, להטביע אותן בהבל פה של אמצע לילה וכוס מיץ ממותק מדי.
אז אני רואה עוד סרט ועוד סרט ועוד אחד. וכל פעם במקצבים של שעה וחצי או שעתיים מצליחה לשכוח לרגע את אוסף המציאויות הזה הפסיכי שמרכיב את העולם שלי. כן, שלי. וכל אחד בעולמו. גם הפרחחים שמסתובבים כעת פה למטה ברחוב ועושים המון רעש ושטויות על גלגלים. לכל אחד מהם עולם משלו. והעולמות הללו צפים זה לצד זה, או משתלבים ונשזרים לסירוגין אלו באלו. סופר נובות קטנטנות נוצרות, כל העת. כשיש סופר נובה אדירה, קורים דברים כמו שקרה ללב שלי לא מזמן. אבל זו רק תאוריה של עשר אחר שתיים לפנות בוקר יום כיפור אלפיים וארבע עשרה. סבתא איננה.
