התעוררתי אותך

התעוררתי אותך

השתקפותך מחלום
שרידים על הריסים

לא ידך על גופי
לא גופך על ידי
לא נשימתך על עורפי
לא פניך צמודות לפניי
על הכר לצידי

התעוררתי אותך
במחשבה ראשונה

ראשית כשהקצתי
חשבתי אותך

8 ....∞

האם תמצאי?


הלב שלי מקשיב. הוא מקשיב לאגרוף שבבטן.

חשתי בו היטב כשהלמתי בו בעוצמה בתוכי וכפות הידיים נתנו איתותים לא מטעים. ברורים.

ואלו כפרורים נושרים מעליי ואני מניחה להם לנשור לרצפה קרה. ורק עומדת שם שפופה. נועצת מבטים. מבטים מבוהלים. מבטים מחפשים תשובות. אלו שאני יודעת בפרוש מעל לכל ספק. והתשובות מתאדות כשאני מניחה להן לעלות מול עיניי הבוהות וידיי השמוטות לצידי וגופי מבקש מנוחה. לשקוע אחור. אל השלב הבא. אל הדממה.

כמיטב יכולתי עשיתי להיאחז במוכר. לנשום את האוויר הנכון. זה שחשבתי. להאמין לאמירות המפוזרות. כעת לא רוצה יותר.

מעיפה מעליי בכח את כל הפירנות הנוגסות בי. נפשי הפרוצה לכל דורש נקרעה לגזרים הופשטה עד לאבדן הכרה. לא הספקתי למצמץ והמשחק נעשה בלתי מוכר.

עם הדמעות אבקש להתנקות מהשדים.

הדק אליי מעגל שמיני. חזק שלא אוכל כמעט לנשום. אמץ אותי אליך וצוק אליי ממנו מן האומץ הזה. ואולי תרשה לי ליצוק בך ממני.


אני בוחרת בה.

בריאה (13/5/10)

רבות תמונות מתחלפות בנפשי.

אל הכוכבים ששיבצו את לילי הבטתי, לרוות מהם את כל התשובות. מליון נצנוצים מזוככים חסרי זיקה.

הדובה הגדולה, העגלה הקטנה, ופניך. ניבטות אליי במעוות ובבהירות לחליפין כאילו מרמזות לי איזו הבנה ניצחת על אף סירובי להתייצב מולה. אתה שם. אתה נרדם. שוב מתעורר ושוב נפגם. צמדים צמדים. צפים בלשוני כפרי מגדים.

הבטחה מתוקה נוצרת בקצה שפתיי והשמש עולה בקצה האופקי של העולם. קרניה מסמנות את הרקיע הכחול-שחור של עלות השחר בקווים מסתייגים וחמימות שידעתי אודותיה, מלטפת עורי בחידודים סמויים. כוכב הצפון מתאמץ להיאחז בהילת הירח שנותר מאחור, לקפל אחריו את הלילה.

אצבעותיי חדורות חיים מתופפות לצלילי שיר על שולחן הזכוכית, לנגן נעימה נוסטלגית ומשב מוכר צומח ועולה בתוך חזי המסורג. ניחוח העשן החריף שעוד נותר על עורי מלבה באש את סערות הימים האחרונים. כתום-אדום ממקמים עצמם בשולי שדה הראייה שלי, הרחוב מתרוקן מתרדמתו אל הבריות.

בעלטה בוהות בי רבבות עיניים אטומות ואני אסיט מבט לחפש מנוחה. הגעתי אל חופי שם שמטתי ראשי להתערבב בגרגרי חול זהוב והבזקי זכוכית, עקבות זעירים מסודרים כתרשים זרימה אל מין מסע הזוי ומלכותי.

ככל שבהיתי בכרך ההומה נטיתי לסוג לאחור, להתכנס אל אי שבי. ללא תוכחה. רציתי דממה. ניגונים משכרים בראשי, מניעים את גופי במחול משונה של התמסרות. נמסכתי לשתיקות המתונות כמתפלל מתנדנד, מבקשת להתמזג בנשגב.

גשם של בוקר ישטוף את הטירוף. טיפות טיפות. נקוות בשולי הגיגים מזדמנים. גלים גלים. אל תודעתי חודרות זרועות גרומות לדלות ממני שפיותי האחרונה. גופי ישוב אל הכסא, אוויר הבוקר עומס בי צפיפות צוננת להטביעני בתוכה.

במרבד סנוורים על רקע תכלת אצליח לגעת בידך מושטת כלפיי שזורה בכף ידי. שקופות שקופות.

כשאבדתי ומעדתי ברגבי שכרותי, חפנת את גופי באומץ. להכיל את השדים כולם. לנקז ממני את הרוך.

לזכות.

דקות האטו תקתוקם נוכח הזמן החולף בין זרועותיך.

תקוות בגסיסתן ניעורו למבטך.

הבל הבלים (23/4/10)

קחי אותו בידך.

רפרודוקציה של החיים בטיפה השקופה.

על אספלט שחור משתרך ונמתח נמתחים הרגעים שידעתי אז, בין לבין, כעת.

נושמת את המילים. מתנקה מהן.

פעימות הלב מגדירות את התנועה להיסחף על גבי זרמים של אינרציה קדמונית, בסיסית ועתיקה.

מקצב בס ותפיפות צלילים גבוהים מתרוצצים במבוכים של תאי ליבי. ובין הסורגים מרד עיקש להשתחרר, לעוף, לצלול.. להתרסק.. לנסוק.. מעל משוכות שיצרתי בעצמי נוכח הזמן.

מול שמש קופחת דרך כתמים מצלים צורות מעוותות על הקרנית, מהדהדים אליי כל התמלילים הגרוסים עד דק, אלו שניתנו ללא רצייה, נמסרו ללא משען.

יודעת היטב טיבה של היות. יודעת טוב מדי כוחה של קרבה. ועל אף ולמרות צעדתי צעד. בידיי המרטשות קרעתי את הסורגים המגנים ופרעתי צוהר למגע. בנקודת הזמן ההיא הבטתי אל פתח התהום, בת צחוק אווילית מקמטת את השפתיים כשהנפילה היא בלתי נמנעת. אותה חבקתי עד זוב דם.

אז.

נגיעות של משאלה מהולות דבש ונוגט. שאיפה מלוא הריאות - פנים מחוצות כנגד שקע הצוואר. היטמעות באדוות ארגמניות משי וסטין, מוסקט ופירות הדר בקצה הלשון, עור כנגד עור טיפות זיעה נקוות בתעלות מקומרות, למידה הדדית, התמסרות קוסמית של שני גופים, חושים מאולחשים... עיוורון.

בין לבין.

דרכים מעלות אבק במערב פרוע הומה רוכבים שלוחי רסן, גבירות זנותיות אציליות מנפנפות בעכוזן, בכל כניסה ממתינה לי הופעה אחרת. כשדלתות הקפיץ ינתרו אחריי בנקישה חרישית אמצא בעולם משונה להיבלע בו. ריחות רטובים, ריצות למרחקים שרירותיים, אוויר סמיך מקשה על נשימה. מתנתקת להנאתי, תולה ומתנדנדת בידיי על המתח העליון.. רגליי לא נוגעות בקרקע. כך אתה ואני.. אני ואתה.. מתדפקים זה אל זו מתהדקים ברעב. מכלה תשוקתך, משסה מאוויי וחומדת. חומדת אותך.

כעת.

כבר יודעת. אני רואה אותה מולי וידי פשוטה לפניי לגעת בפניה הצחורים אילמים, מבטה מזוגג ואלמוני. הילוך איטי הודף אותי לכיוונה והיא ניצבת כה קרובה - כמעט על סף ליבי.


הכל הוא הבל הבלים... ONLY THE OBVIOUS.


אתמול חלמתי איש
והוא דמה לך.
התעוררתי בחופזה
כמנסה
לתפוס עוד רגע קט
שבו אתה
נמצא.