קחי אותו בידך.
רפרודוקציה של החיים בטיפה השקופה.
על אספלט שחור משתרך ונמתח נמתחים הרגעים שידעתי אז, בין לבין, כעת.
נושמת את המילים. מתנקה מהן.
פעימות הלב מגדירות את התנועה להיסחף על גבי זרמים של אינרציה קדמונית, בסיסית ועתיקה.
מקצב בס ותפיפות צלילים גבוהים מתרוצצים במבוכים של תאי ליבי. ובין הסורגים מרד עיקש להשתחרר, לעוף, לצלול.. להתרסק.. לנסוק.. מעל משוכות שיצרתי בעצמי נוכח הזמן.
מול שמש קופחת דרך כתמים מצלים צורות מעוותות על הקרנית, מהדהדים אליי כל התמלילים הגרוסים עד דק, אלו שניתנו ללא רצייה, נמסרו ללא משען.
יודעת היטב טיבה של היות. יודעת טוב מדי כוחה של קרבה. ועל אף ולמרות צעדתי צעד. בידיי המרטשות קרעתי את הסורגים המגנים ופרעתי צוהר למגע. בנקודת הזמן ההיא הבטתי אל פתח התהום, בת צחוק אווילית מקמטת את השפתיים כשהנפילה היא בלתי נמנעת. אותה חבקתי עד זוב דם.
אז.
נגיעות של משאלה מהולות דבש ונוגט. שאיפה מלוא הריאות - פנים מחוצות כנגד שקע הצוואר. היטמעות באדוות ארגמניות משי וסטין, מוסקט ופירות הדר בקצה הלשון, עור כנגד עור טיפות זיעה נקוות בתעלות מקומרות, למידה הדדית, התמסרות קוסמית של שני גופים, חושים מאולחשים... עיוורון.
בין לבין.
דרכים מעלות אבק במערב פרוע הומה רוכבים שלוחי רסן, גבירות זנותיות אציליות מנפנפות בעכוזן, בכל כניסה ממתינה לי הופעה אחרת. כשדלתות הקפיץ ינתרו אחריי בנקישה חרישית אמצא בעולם משונה להיבלע בו. ריחות רטובים, ריצות למרחקים שרירותיים, אוויר סמיך מקשה על נשימה. מתנתקת להנאתי, תולה ומתנדנדת בידיי על המתח העליון.. רגליי לא נוגעות בקרקע. כך אתה ואני.. אני ואתה.. מתדפקים זה אל זו מתהדקים ברעב. מכלה תשוקתך, משסה מאוויי וחומדת. חומדת אותך.
כעת.
כבר יודעת. אני רואה אותה מולי וידי פשוטה לפניי לגעת בפניה הצחורים אילמים, מבטה מזוגג ואלמוני. הילוך איטי הודף אותי לכיוונה והיא ניצבת כה קרובה - כמעט על סף ליבי.
הכל הוא הבל הבלים... ONLY THE OBVIOUS.
אתמול חלמתי איש
והוא דמה לך.
התעוררתי בחופזה
כמנסה
לתפוס עוד רגע קט
שבו אתה
נמצא.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה