רכבת הרים

עוררת בי רגשות ותחושות שהיו בי רדומים זה שנים.

אמרת שקל להתאהב בי. אולי לא? אולי עדיף לך לשנוא אותי. כל כך בלתי אפשרית אני. לא. לא ניתן לאהוב אותי. מתסכלת ומרטשת. הורסת כל חלקת חיבה. כל כך רוצה כל כך אוהבת שבסוף רק מרוצצת את הקרבה.

ולו תבחר להיאבק עליי?

האם תחבוק אותי בזמן שאשתולל בין זרועותיך ללא הפסק עד שאירגע, דמעותיי יתייבשו ואישן שם לנצח. האם תהיה מוכן להכיל אותי. לגמוע עד תום. האם תיקח זאת עליך או שמא תבחר לסוב לאחור.

אין לך דמעות. לי יש למכביר. אולי אתן לך ממני כמה, הן מונחות בכף ידי. נאספות. מתוסכלת ושוב נשמדת לאור עקשנותי. לא. לאור טיפשותי. פתיה שכמותי.

כיצד יכול אדם לטעון לאהבה כשהאדם הנאהב מולו אינו נוגע לו כהוא זה? ולא ישאל לשלומו, ולא ידרוש בשמו. לא ירצה לשמוע קולו אך מעט בכדי להרגיע סערות געגועיו. כיוון שאינם קיימים. והכל אם כן העמדת פנים. המחזה. הבנה לקויה של גבר. וכעת שוב דרך אדם בקרבתי. שוב פיתה נפשי לזוז לכיוונו. אני רוצה, ואני לא.

האם ניתן לפסוק מלהיות? זו תהיה מנוחתי הנכונה.

תשוקה בקצות עצביי. תשוקה אם חיבה, תעלומה. מדוע תוקפות אותי רכבות ההרים הללו. התעלות חושים, שחרור מטורף והתרת כל שליטה ואז התרסקות לתהום מסולעת, מבוזלת אימה. דמעות על לחיי. כל שאני מוצאת עצמי עושה הוא להקיא מילים פה על הדפים הנרטבים. מתייבשים.

מסע מחודש

עת עזב העצב את ביתי והותיר אותי למנוחתי, איבקתי מדפים מתכולתם, טיאטאתי לכלוכים מפינתם. ניערתי כל פיסת בד דהויה, רוקנתי כל הרפש שהיה. שטפתי את גופי עם רדת יום, מצאתי לי מקום.

אני צומחת מחדש אל קיומי. נובטת וגודלת בעצמי. כעולל בן יום פקחתי את עיניי ונדהמתי למראות המציפים. קולך אינו נשמע אך הוא שולח בי גלים מנחמים, זכים. כמו יצאתי ממים טהורים הקצתי לבוקר יום נפלא. והאושר על קו האופק מאותת שהוא נמצא.

כשהתחלת את המסע אמרו לך לפרוש. עודדו אותך לבחור באפשרויות חלופיות. ניסו להניא אותך, לשבור את רוחך. לשים לך רגליים, לעמוד בדרכך.

וגם כשראית את המטרה מתנוססת ממול תמיד היו את אלה שניסו לצקת בך בלבול. חרדות ופחדים מילאו מכל עבר אך את בשלך יצאת את החדר. המשכת בדרכך ולא התייאשת, ברגלייך היחפות דרכת וכבשת. על קו האופק את מדמה את דגל הסיום והסופות שסביבך לא יזיזו בך מאום. הדרך עוד פתוחה לך ויודעת כי רבה, אינך שוכחת לו לרגע לצמצם את הקרבה. לא מאבדת ריכוז ולא יוצאת מגדרך, מסרבת להניח לשדים להתחכך. עופות דורסים עטים מכל הכיוונים והם עוטים עליהם נוצות צחורות שקרים. אינך נופלת ברשת, רוב הפעמים, מתאמצת לגרש הבטחות וסיכונים מיותרים.

את היעד הנכבש את תדעי לזהות וכשאליו תגיעי תגלי בך תהומות, מחודשת כמו נולדת מחדש את המסע הזה תתאווי לעבור ללא חשש.

יצר יוצר

במעמקי אישוניך יכולתי לראות
גרם מדרגות מפותל,
משתקף אליי חזרה מן המראות
סולם יעקב לרגליך, רשף מורעל,
בסופו
תוכל להתקלף מן הסוד המרומז, השורף
לזקק ממנו את היצר הרודף, ההודף
על חורבות סער, והרס עונות מתחלפות
תוכל גם יום נדיר ליצור דממת מאדנות
חמת הילכותיך יתפוגג, יתנדף
יצר מערומיך, בית להיבנות.

קולח

כבר תכננתי הכל עד לפרט האחרון.

אם היית שואל אותי מה עומד לקרות הייתי מביטה את התשובה עמוק אל תוך עיניך, אל ארובות ליבך ואז היית רואה אותה בעיני רוחך. באשר חלמתי אותך עוד מהיותי ילדה, במילותיך הרוגעות והבלחותיך המבוישות בזוטות חיי.

לו ניתן היה להמחיש דברים מעצם היותם פועמים בתוך ראשי, לקרוץ בהם תחושה וצבע, הייתי מפסלת את גופך באצבעותיי בעודי כותבת מילים אלו והיית פורץ מתוך הדף ולובש צורה ומתגשם מול עיניי ההוזות, פולש וניצב כאן על השטיח המיותם למרגלות מיטתי כשאני שרועה בה והוגה בך.

פרשתי עצמי תחת שמיים נוזלים כשהגשם שוטף את עורי שם ידעתי לנצח קט את שנינו אחד. אתה אוחז בידי, אני אוחזת בנשמתך, מתקלפת אל מול רצונותיך הכמוסים. מבעד טיפות שקופות על סורגי עיניי פיסלתי אותך ניגש וחובק, מקרב את גופי, מצמיד שפתיך, מערסל אותי בזרועותיך, יוצר אותי חדשה בתוך השקט בינינו. שקט זועק.

וכשאפתח את הדלת כדי חריץ תוכל לעבור את הסף.. לקצר המרחק, להתקרב. ותעמוד שם מולי, כמעט נוגע, כמעט לוחש. מביט בי ויודע את שיתרחש. דומיה דקיקה בחדר וסחרור נעים יערפל הראיה, חמימות תצבוט ותפשוט בגופי והבטן תתכווץ, שנינו ניצבים זה מול זו נאריך את השניות הנדירות. אוכל ללכת לאיבוד ולמצוא עצמי שנית נלכדת אליך.

ובתוך ההמולה הלא פוסקת נהיה רק שנינו נפרדים ומתחברים, שבילים יצטלבו ממני וממך ותהיות ייעלמו, בקימורי גופי תשכתב את המילים הנושנות ותברא בי פואמה אחרת. במפרציך אדע מעגן מנדודיי בימים סוערים.

נאהבים.

תחת מים לוהטים זולגים על ראשי הנטוי נכנעתי לחזיונך. ואתה תיצמד אליי מאחור וזרועותיך יתלבשו סביבי כעור שני ותתאים אליי כתבנית מושלמת כשנעמוד כך דוממים תחת הזרם הקולח.

לא תהא צריך לנחש אותי שכן כתבתי אותך בהלמות ליבי.

גרגרים

הקיץ הגיע. מעז, יוקד ומחוצף.


בימים מאוחרים יעשה גופי פורצלן מקרצוף של רבבות גרגרים, חול וזכוכית שינשרו מאליהם לקרקע.

בשעות בין ערביים אצליח להתקלף משנים של שכבות. אסלק בציפורניי את הגלדים.

הטה ראשך כך על הצד ונשוף עליי בעדינות, העף אותם לאלף כיוונים.


עשה שאתעופף איתם כמעט.


רוקן ממני את כל המילים והותר אותי טהורה ממחשבות. הטבע נפשי בעשר אצבעותיך ובנשימתך מלא אותי בשתיקותיך.


עשה שאצא מפה לרגע קט.


לפעמים כדי להיאסף לחלוטין, צריך לפזר היטב. רק בכדי לראות את כל החלקים. ואז להרכיב בניסיון הראשון.

כשאפנה אל עבר הגלים הנח ידך על כתפי סובב אותי כיוונך.


עשה את פסיעותיי יודעות אחת אחת.


עיניי נעצמות, לא, אין מה לראות. הגוף נושם עמוק את שאתה. ומתמלא באיורים. כמו רשם. שרטט בי מבפנים את הקווים הנכונים.


עכשיו עשה שהם ישאירו סימנים.

היה למה לצפות

לטפס על הגגות ולהשקיף.

את הלילה הזה אני צולחת בדבקות, מתנגדת לבוא קיצו.



לפנות בוקר.

דממת מוות צוננת צבעה את החושך הפרוש מעל בנקודות אור זעירות, בואך פרע את הציפייה, פרט על מיתריי המתוחים.

השאלת אותי לרגע קצוב. נטעת בי תשוקתך אותה ליביתי במתינות. באת להשביע בי רעבונך.

הסרת מעליי הינומה מטונפת וחשפת אותי במערומיי החיוורים.

במחול הזוי חטפת אותי מכלובי, בלשונך הילכת עליי כשפים, בין רגליי המפושקות עשית בי כרצונך.

ידך על בטני הדפה את גופי כלפי מטה, לא הניחה לי לזוז, כפית עליי להתמסר אל העונג המשתלט המעביר אותי על דעתי, לביאה מטורפת מתדפקת אל קירות נשמתה.

בעיניך הנוגות יכולתי לקרוא את מסלולך כשהעדפתי למצוא בהן את בדידותך.

מול גליו המתנפצים של אוקיינוס חייך מסרתי עצמי אל שפתיך. לגמתי ממך מלוא ריאותיי ונשקתי. פעם נוספת. אילמת מרצוני. ניחוח גופך המזיע עולה באפי, בכל אורכי נצמדתי אליך. את ידך הדרכתי ברכות שתדע הרטיבות המתהווה, שתחפש ותתחפר, תעמיק ותתמקד. העברת אצבעך על שפתיך, טעם מתיקות.

להב שתיקתך שיסע בי חתכי אורך מדממים.

נישלת ממני כל התנגדות מולדת, תקופת חיים אחת התמוססה כלא הייתה. ספקות גופי התפוגגו אל בין שפתיך.

סוד גילית באזני.

פסקתי ממשא ומתן סוער וקולני בתוך ראשי. התמסרתי לסערה הנוצרת בערוותי. את אגני הקשתתי כלפיך, יותר מרמז שתבוא בי בחוזקה, ללא הסתייגות, כהלום משנתך בעולמי הפרוץ.

משכת ידך לייסרני עד כלות.



כאן אין שני עולמות.

רעב

היה יותר מדי מה לומר כשהשאר קפא.

יכולתי להעביר לך את כל מילותיי בשלל צבעיהן והיית גומע אותן ותאב לעוד. הרעב בך לא ידע שובע ממני כשרצית בלי די. ואני השלתי מעליי את כל המחסומים כשביקשת לראות את כל הגידים מהם אני מורכבת.

בשתיקותיך הפלאת להתל בנשמתי אף יותר משידעת ללהטט בגופי.

המקומות הלא צפויים ביותר שם אני מוצאת את ביקוריך טורדים מנוחתי, מפרים את הדממה.

הותרת אותי חסרת אוויר מפוסלת בשעות.

ידעת לשלם היטב בזיכרונות.

היופי הוא בלתי אפשרי אך הבלתי אפשרי שלי.. נדמה כי מוצא דרכו אליי ומבקש לשלוף אותי משלוותי. מקיומי.

כשהקצתי אל בוקר רטוב ויצאתי יחפה אל טיפותיו, התמסרתי לזרמיו שישטפו ממני אובדן התמצאות מיגע.

לא היה בי דבר והיה בי הכל כי ראיתי את עיניך הנוגות טובעות בשלי.

והיו רגעים בודדים בהם העזו לרצד באחורי מחשבותיי רמיזות כעורות, אותן דאגתי לקשט במילים חלושות. מדי.

אל רגעים אלו אני שבה בחלומותיי, נשאבת ללא יכולת התנגדות.. פושטת מעליי קליפת שפיות.

בהליכה מן הסוף אל הראשית יטהרו את פניי הקרניים החמות של מה שלא ראיתי קודם.




על גבי התפר בין לוחות ליבי אפשר לראות זכר לנקודות החיבור הישנות.

ראיתי

ראיתי אוקיאנוס רחב שסער וגלש בימיו

ראיתי גם נחל שוצף, שגנז את מימיו כאכזב

ראיתי סופות איתנות שהפילו עצים עתיקים

ענפיהם שהגיעו בלי סוף ונגעו במחוזות רחוקים

ידעתי תבוסות מתוקות וצליחות מרירות אף יותר

ידעתי מתי להמשיך והבנתי מתי לוותר

לקחתי מכל שניתן ונתתי כל שהיה

ספגתי תנועותיו של הזמן והשלתי את מה שדהה

ברחתי משדים באימה וברכתי מלאכים בבואם

גרשתי תחושות של חימה שרבצו בליבי שנדם

ראיתי עיניים זכות שסרקו וריטשו עד עפר

עיניי נאטמו מלראות סלע יצוק שנשבר

אמת נקרתה בדרכי וליוותה צעדיי בהיסוס

שטח הפקר בלכתי שקרים השתחלו בנימוס

ראיתי מילים נקובות שפרחו בקלילות לאוויר

שמעתי הצהרות רקובות שהטיחו גופי אל הקיר

צפיתי בך מתקרב פתחתי נפשי לקירבה

התבוננתי בך מסתובב נשמתי לאור שכבה.

את הליבה ואני הקליפה

נראית כי דבר לא נוגע לך בנומך במיטתי, שכבתי שם ובהיתי בך עם אור ראשון שרמז עצמו בביישנות דרך וילונות הסאטן הארוכים המלחכים את רצפת החדר.

שעות יכולנו לשוחח כשהמסך הנוזלי מפריד בינינו, בירה משובחת בידי, לגופי טרנינג קצרצר וגופיית סבא שחורה צמודה, החדר מואר רכות במנורת הלילה שעל השידה ואתה ניבט מולי מהצד השני. נושך שפתך לפרקים בין שתיקותיך. ברקע שיר שמזרים את האלכוהול בעורקיי, מזמזם לגופי תזוזות זעירות. עיניך מסתירות עולם שלם במבט כזה שלא מגלה ומבקש לצרוח הכל בעת ובעונה אחת, ובמילותיך אתה מעצב לי את קווי המתאר שלך, מצייר לי תמונה מטושטשת של דמותך.

שנים שאנו מכירים. שנים רבות שהתנקזו להן בטבעיות למספר ימים. ברבצי על מיטתי כמעט יכולתי לחוש במחשבותיך נודדות לכיווני, הרגשתי כי יכולה הייתי להכיל את כולך שם ומיד. בשיממון ליבי מצאת נביעה ביישנית והפחת בה חיים משל עצמם בהיותך בלבד. כמעט ללא מגע. כמעט ללא מבט. ואחר. סופות נפשי גודשות את שאתי ומציפות אותן בתשוקתי.

"בוא אליי.." אמרתי לך בשתיים לפנות בוקר. בהית בי כלא יודע כיצד לפרש את דבריי.

"כן.. קום, זרוק על עצמך מכנס וחולצה וצא לדרך. אינך רחוק ממני."

כשפתחתי לך את דלת דירתי ראיתי את עיניך טובעות בעיניי ואומרות לא אומרות – כה רוצה. בקצות אצבעותיך רפרפת על שפתיי ואני מתחתי את עצמי אליך נושקת לשפתיך בזהירות. מגששת אחר הקרבה. סגרת אליי מרחק עוטף אותי בזרועותיך, לוחץ אותי כנגדך, נצמד אליי בחום גופך שולח בי זרמים זרמים ועיניך טובעות בעיניי לאסוף אותי לתוכך.

הובלתי אותך לחדרי ובגבי אל המיטה אתה ניצב מולי כשהתחלתי להפשיט אותך. באיטיות, משתהה עד אין קץ על כל כפתור. רוכסן, חגורה, מעצימה בך את ההמתנה, מפקיד את עצמך לידיי, נותרנו ערומים וחשופים זה מול זו, אמדתי אותך, לראשונה מצאתי את היגדיך לובשים מולי צורה נהדרת מוחשית וקיימת.

נשכבתי על המיטה ומשכתי אותך אליי. ובאת אליי, מוכן לאסוף אותי מתהומות שחורים. הנשימה עמוקה ומתארכת, פי יבש ומתאווה בצמא לפיך שיצוק בו רטיבות מרווה, כאב שלא יודע שובע ורק מתעצם עם כל טעימה אותך, עונג צרוף שרק מתפרץ בעיניי, בעיניך, בתוכי. מתמכרת למגע שלך.

נהגת בי בעדינות, התרת בי קשרים שהיה נדמה כי לא יפרמו לעולם. מסרת בי את שלחשתי לך כל אותן שנים שלא הכרנו. והזרות התפוגגה כלא הייתה ונמסה מתוכנו בלהט יצרינו המכלים אותנו. הידקת אותי אל גופך ואני נעטפתי ונכרכתי בך כשנמסכת בי, בחזי המזדקר, בבטני הלמודה, בנשיותי, בין רגליי. לגמת את תאוותי בשקיקה מטורפת, מאבדת עצמי לשפתיך, ללשונך המאחזת בי כשפים, ואני רק השתוקקתי לצעוק ולברוח ולא לזוז, להינתן, להיגמר בפיך.

וכשבאת בי לבסוף והחלקת לתוכי, לנביעתי, מילאת את כולי כמו לא היינו שני גופים, השלמת בי היעדרות תהומית, ידעת אותי ואני אליך משיבה את גופי, ואנו מותאמים זה לזו כקצב פעימות ליבנו המחישות הלמותיהן, מאיצים תנועותינו חובקים ומתהדקים להתרסקות הנפלאה.

הבוקר תחם לנו את שארית הלילה כשנפרדת ממני על סף דלתי, הריח שלי מונצח בגופך.

אבדתי בך ואתה אבדת לי.

"אין תופעות מוסריות. ישנה רק פרשנות מוסרית של תופעות" (ניטשה)

הייתה לי דרך. בראש שלי. הכל היה לי ברור ומאורגן. מסודר כזה. ואז הכל התהפך לי בעולם ורציתי להחזיר את הכל לכשהיה. קיבלתי את החופש, את הלבד שלי. אחרי שנים של לבישת מסיכה, סוף סוף הצלחתי להסיר אותה. ביני לביני. מצאתי את עצמי כשיכפול עלוב של האיש ההוא. החלטתי להתנער מכך. לשוב אל עצמי, לחפור ולהוציא מהתהומות את אותי הישנה. לאוורר, להשמיש. השמשתי את עצמי. הייתי אני לשם שינוי. לא עניין אותי מה אומרים שם במרחב, רק מה אומרים לי. מה אני אומרת. מה שכותבת. כל שהיה בי התחיל לצאת במלוא העוצמה החוצה. פרץ כמו אחרי התאפקות ארוכה מדי, ומי כמוני יודעת מהו הכאב בבטן למטה כשמתאפקים זמן רב כל כך.

ברגע של חולשה הנחתי בלי משים למישהו לחדור. הוא חדר לי לנשמה, חדר לי לגוף, חדר לי ללב. התפרץ פנימה בבת אחת ורוצץ אותו לחתיכות וכשהלך, השאיר אותו כך. אני נותרתי להתמודד עם חלקים מפוזרים לכל עבר. מהמקום ההוא הכרחתי את עצמי למשוך קדימה. קיבלתי את זה בבום, בהפתעה לה לא הייתי מוכנה. נדמה כי היה זה לפני שנים.

תובנות מצאתי באנשים מרתקים, אלו שרוצים בקרבתי קרבתם אליי לא פגמה בי. רק העצימה. אותי, את מי שאני. טיבם של אנשים שונים ואחרים ממני, שלא יודעים אותי, לא מכירים ממש, רק מעט נוגעים בנפש ובגוף נתן לי נקודות מבט חדשות ואחרות. גישה נפרדת אל עצמי. ולרגעים כאלו של התנתקות מכל מוסר ואחריות, מכל נהוג ומוגבל יכולתי לצאת לרגע מעצמי ולהסתכל על הכל מהצד. לבחון. בהתנתקות הזו לרגעים קטנים שהייתה נקייה מכל שחיתות מצאתי אחת שונה, מעיזה, מסוגלת, מנתרת. מדלגת בין חלונות של השגרה.

יהיו שיקראו לנורמות חברתיות השלטות בחיינו מוסר וצדק. כל שאני רואה הוא אהבת החומר והגשמיות. כשאני בוחנת את הקרוי מכניזם של התנהלות אני מוצאת כי כולנו מכאניים במחשבתנו. הולכים בעקבות מנהגים ומסורת, מוסכמות חברתיות ומקובלות. ואני מה? אני באתי להתנער מכך לחלוטין. להעיף מעליי בטוטאליות מוחלטת את המושתת עליי בידי הסביבה. וכשהעזתי לעשות כן, לתור אחר משמעות נוספת, בתוך עצמי וכלפיי אחרים ובהשתקפותי בהם, דברים החלו להיעשות ברורים יותר, בהירים, מקוריים.

לא הייתי מוכנה שמחשבותיי ותשוקותיי יהיו נשלטות על ידי ההיסטוריה או התבניות המוסכמות. אלו שנקבעו ועוצבו בידי לוחמי צדק פזורים לאורך קו הזמן הנצחי. בחיי הקטנים הזניחים בתוך הכלל הגדול חיפשתי לי מעוף מעבר לידוע, הגשמי והחומרי. קשה מכל הוא למצוא את המעוף הזה כאשר המח מוכוון לאורך זמן רב כל כך בידי קונפורמיזם ומשמעת ולנקז מתוכי את המקובל ומגביל. השביל שמצאתי לי, מבודד ופרטי מכל דרך ראשית לא הצטלב בדרכים אחרות ידועות לסובבים אותי. ועדיין שולי במיקומו. את האומץ שלי לתור בו צימחתי בכוחות עצמי, על אף נטייתי למעוד במקטעים מסוימים ולהניח לאחרים להצליח מעט בניסיונותיהם להסיט אותי ממנו ולפקפק בעצמי. הכשלות שהביאו אותי להרגשת ריקנות ובחילה. הרגשת קבס נוראית שמשתלטת ונוגסת בכל חלקה טובה בנשמתי.

ברגע של תהייה לפני זמן לא רב מצאתי את עצמי משתוקקת להיות האבן שנזרקת לאגם, ולא האדוות הנוצרות בעקבות פגיעתה במים. יש שעומדים על שפת האגם ובוהים נכחה, ידיהם שמוטות לצידם ועינם ריקות ממבע. נדיר כי יצטרפו לקפיצה איתי. והאדוות שאני מקימה בקופצי עשויות להכות כצונאמי ענק גם אם נדמות כעדינות. הן עשויות להטביע אף אותי לפרקי זמן קצרים. המאבק למלא את ריאותיי בחמצן יעמיד אותי בסופו של דבר במקום גבוה יותר. חזק ומשופר. לא אוכל להסתמך או להיעזר באחרים שיעשו את הצעד הזה עבורי.

דרכי אל המנזר וממנו חייבת, אני יודעת מעל לכל ספק, להיעשות על ידי בלבד.

לאחר המלחמה והקרבות המרכיבים אותה, עם כל הכאב והיגון ועל אף הפצעים הדואבים, אגיח מעוצבת מחדש. אוכל להיפרד משטחי מערכה חרוכים מאבק שריפה ודם על מנת למצוא חלקת אלוהים טהורה. אמצא אותה בי. באותו רגע ממש יהיה מי שיימצא בה איתי. וימצא אותי בה.

THC

נשימה עמוקה מלוא הריאות, וממשיכה בשטף שיחה. שוב שאיפה ואחר נשיפה. איטית ונחושה.

יעברו 10 דקות, והנה הן באות. מצעד, זוגות זוגות, דבקות ביעד, כמעט שומעים ברקע מרס תהלוכה.

הן מטפסות לי על קצות האצבעות ואני מביטה על ידיי מחפשת אותן. מוצאת. גם על כפות רגליי הן עולות, מענטזות על הקרסול במסלולן מתלפפות סביב השוקיים, במעלה הירכיים. ממש על הקצה מרפרפות על פני העור.

והנה התווים יוצאים במחול איטי מהמסך נושאים בידיהם את הצלילים המלטפים, כמו הזוהר הצפוני נמרחים על האוויר מציירים ציור פסים פסים רחבים על החושך בכל הצבעים שאכיר.

כעת הגוף משתנה למצב צבירה נוזלי יותר. מבפנים נהרות זורמים בקצב כפול סוחפים עימם את השרירים מתחת לעור. הצוואר מתרכך ונרפה, הראש קצת מכביד מתחיל לנוע כמטוטלת. ידיי, ראיתי, עולות, מסתלסלות, מנסות ללכוד את סרט הצבעים.

מילים מילים, הן מטיילות על הריסים אני רואה אותן אך ללא קשב הן רק מהדהדות סביבי כפרפרים שבויים. הריסים כבדים כל כך מהמילים שהסתבכו בהם הם מכבים לי את החושך מבקשים לנוח מעצמם לעולמים.

לפתע פתאום באמצע הקיץ [או האם תחילתו?] נוחתות עלי טיפות שקופות רטובות והראש בהילוך איטי מורם אחורה ולמעלה כשהעיניים מתאמצות להבין מהיכן הן באות, הטיפות. ואז רואה את הכבשים, לבנות רועות בלילה מעליי. מפריכות בועות של עננים מעושנים.

נאמלס נפלא רוחש בגוף בגלים גלים פושרים ואני מתמסרת לעולם מופלא.

עולם ורדרד.

עד הכחול הבא.

משחק מקדים

את פוגשת אותו. בפייסבוק, בקפה, בבית קפה. ראית אותו בחנות או בקניון. מבטיכם הצטלבו. או כרטיסיכם. מאותו רגע זה משחק כוחות. משחק מוחות. את תשחררי פיסת מידע הוא יעכל אותה. הוא יחמיא לך על מראך, התנהלותך ואת תפנימי. מילותיו ישטפו את עורך כגשם.

הוא יבחר את מילותיו בקפידה ויעשה הכל על מנת לחדור את שריונך. ואת מצידך מקשיבה. סופגת. לאט נחשפת לעולמו. את עולמך את מבקשת להותיר לעצמך. זאת למדת על בשרך. שיעורים חשובים של החיים. והפנמת היטב כל מילה.

לא נותנת לו לחדור לממלכתך האסורה. את נאבקת לעמוד על המשמר. את גדודי מגנייך את מעמידה כחיילים מזינה אותם בהוראות ובכללים. היישר שורות!! לא להישבר!! שיחה ועוד שיחה. שעות ארוכות במסנג'ר. בטלפון. המידע יכול לזרום רק לכיוון אחד. לעתים יעלה בך דחף עז לשחרר פיסה לכיוונו ותמצאי את עצמך פורמת ומפוררת אותה בראשך, הוגה בה שוב ושוב האם זניחה או משמעותית היא. כיצד יתפרש על ידי הצד השני. האם בעתיד יעשה בזה שימוש לטובתך או נגדך. את אותו פרט את ממוללת בין אצבעותייך בעדינות ובודקת את כל האפשרויות. פעולות שנעשות במהירות האור וללא שימת לב. אך לחלוטין כן.

את כוונותייך לרוב אינך אומרת בקול, בודקת אותן בזרם התהליכים העובר כסרט במוחך וכמנצחת על משחק מלחמה אדיר פוסלת אפשרויות בזו אחר זו. מעלה אחרות. הכל פתוח. הכל אפשרי. לא תוכלי לצפות הכל מראש ואת יודעת כי תיפלי בשלב זה או אחר. זו רק שאלה של זמן. והוא מצידו, מה חולף במוחו. גם בזאת את משתדלת לחוש ולקחת תרחישים בחשבון.

הוא מציע להיפגש, כלאחר יד זורק את רעיון הפגישה לאוויר שם הוא תלוי. את בוהה ברעיון באימה. לנושא מפגש יש השלכות רבות ומשמעותיות. לאור יום או במעטה חשיכה. בפאב אפלולי, מועדון רועש או בית קפה ניטרלי. או בכלל בביתו או ביתך. לבוש קליל או מהודר. שיער אסוף או מפוזר. לכל דבר פרשנות אחרת והשלכה אפשרית על התפתחויות הבאות.

עם ההתקרבות מידע נוסף מוצא עצמו זולג החוצה. הוא יתחיל להכיר בך תנועות. נשימות. מבטים. תנועות חפוזות של היד בשיערך. חיוך של הסכמה, חיוך נימוסין, חיוך מפתה. מבט מבקש, מבט מבויש, מבט חושש.

רוב חיילייך עוד עומדים על המשמר סביב טירתך המופלאה. מבצר ליבך. מצודת מחשבותייך. האי שהוא סיפור חייך. עם חלוף הזמן הנוף הנשקף מחלון ימייך ידמה לפסטוראלי וצבעוני. בכל תחנה תרצי לרדת ולנשום את האוויר הצלול. ותניחי לו להצטרף.

מדי פעם תחושי על עורפך את השדים. הם מתקרבים. עושים עוד צעד לכיוונך. את מהסה אותם במחי יד מסרבת להכניסם. בסירובך אינך רואה כי מגנייך מתפזרים. הם נמוגים ונחלשים והוא מחזיק כמעט בכל עמדה פנויה. לא יעבור זמן רב ואת תהיי שבויה.

המשחק כבר אינו מאוזן. מישהו ינסה להיות תמיד עם ידו על העליונה. להוביל. לא ללכת לצד האחר, זה שימצא עצמו נשרך מאחור מתאמץ לתפוס אוויר משתדל לעמוד בקצב. קירות המבנה שנבנה במאמץ ובזמן קצר יוכיחו את עצמם. האם איתנים הם או שמא יחלו להתפורר בין ידייך המנסות לאחוז בבת אחת בכל החלקים. והסצנה כולה תראה לך לפתע כסשן מקרי של כרוניקה ידועה מראש. הרי נורות אדומות אינן דולקות ביחידים.

את עצמת את עינייך למרות הכל. בכל פעימה מהלמות ליבך רצית שזה יעבוד. כל צעד הוביל אותך בכיוון מאווייך. אך בסופו של דבר עלית על המוקש. ואז העולם השתנה ללא הכר. כפרים שלמים שבניתם התפוררו והתאיידו לאטמוספרה. וידייך קטנות מלהכיל וקצרות מללכוד. ליבך מנסה לאחות את הקרעים ראשך מתנגד ומושך לכיוון השני. הכל דומה למשחק תופסת-מחבואים חולני ושום דבר לא מתפקד. כך כשלת בתפקידך והורדת את כל ההגנות.

אחת.. אחת.. אחת..

כשפגעת בקרקע, ידעת. אנו נתיני הזמן, או אדוניו.

נגבי את הרגבים מגופך. את מתחילה עלייה חדשה.

זכרי לחשוב היטב בטרם תיקחי עוד צעד.

האם תבחרי בנתיב של המבט החודר בעיניים ואמת על השפתיים.

או שמא תהפכי לאבן, מבטו אך קרן אור חלושה המשתקפת חזרה מול המראה שהיא דמותך.

ועולם כמנהגו נוהג. נוהג?

חכם

חוכמתך פיסת חיים
טלאים, טלאים
על נשמתך המיוסרת
מילותיך סכינים
פתע יהיו
נוצות רכות
על נפשי המנוכרת
חיוך נצחי
אעטה תמיד
קבל עולם
דם מול דם
סנה שנאתך
ניצת חינם
ישרוף חיבור
יזרום לים

אתה חכם.

מילה אחת.

אחת שלו. אחת שלי. ומשם התגלגל. כטבעם של כדורי פינג-פונג.


קראתי אותו הוא שלח לי מילים, סימנים, משפטים, פסקאות. שמעתי אותו הוא שלח לי קולו העבה המקריא ארוכות. חוכמת הקרעים שידע חבטות מזוויעות רמזים שזרק. ואני את אזני הקרויה הטיתי קרוב וחיברתי את כל שניתק. גופו הקורא לחפש משלימה בפינה חשוכה אל מולי. קרבי התואילי לתת מפתחך, טעמך המתוק על לשוני. והואלתי בזכות לא בחסד לתת ונפתחתי עד תום ובלי די. גיליתי עולם של שמחה וכאב מחפרות עמוסות בין ידיי. עת שכבתי לישון ועת קמתי עם שחר ראיתי פניו הלמדות. עת צלחתי עוד יום ועוד ליל בצעדים עייפים למודי הקרבות, בתלולית נד עומדו כמיהותיי אחוזות. בו מצאתי מנוס וגם בית חדש, נמל לעגון ספינתי. הוא פתח שעריו והדף השדים וההין לאחות נשמתי. בנבכי נשמתי במבוך האדיר עוצמתו ליטפה הקירות. מבפנים ומחוץ הוא מוביל את ייצרו ומוליך אותי בין הגדרות. בין גדרות של כותנה ומשי ובדיל, מול חומות של שנאה, חמלה ורחם זרועותיי מרימות מאבק. מרד עיקש להיאחז להתקומם לפורר את הכל עד אבק. בינתו השלמה מצולקת היטב לא נותנת מנוס למראות. נוכח כל שאני לא עמד לי רצון לכבס בפניו אמיתות. כל שבא והלך וידעתי אי אז ואדע ותמיד בי קיים, מסרתי נפשי עם פלישתים או דוד, נתתי אל רשע או אל תם. גבע וגיא שוב נקיק ואז הר גלשנו לבד טיפסנו שלובים. פורם ואוסף מפזר ועורם מרסק ומדביק רגבים. מלחמת אמת קרב גחמה דגל לבן שהונף. כבר נועלת ליבי אז פוערת מרווח וצוהר לאור מכושף. כי קיבלתי יושרה ונתתי שלי הסגרתי שומריי לחרבו. מול קלוקלת תכולה התבדיתי אימה תפאורה מבוזה בקרבו. משנתו הסדורה פרש כיריעה כל קמט יושר בקפידה, ורק לי הטרוף המשגה הטעות כי פתרתי מיד החידה. ידיעה לי אחת נגועת צער עמוק וכתמים עיקשים של חדווה, כה חייתי אמת ושכבתי פשוקה נקרתה בי אותה אהבה.

כפילויות

מילים מילים
פחדים פחדים

נווד עניו בין שדות נכר
בוחר דרכו ביוהרה
דורש לו שביל אלי מחר
מדיר רגליו מול פני מורא
מהתוך נובר בפצע זב
מסיר שוליים, לדמם
מרירות חדה עוטה לשווא
לא לו ראשית אלא שומם.
אדם מופשט יהא בלבד
לא רקע שיעיב על נשמתו
חוה עלה בודד לערוותה
נפשה ניצבת פני דמותו.
והוא את מילותיו יותיר
ריקות, שמוטות, כפולות מוסר
גבו נטוי, צמוד לקיר
לוחו מחק מכל יקר.

הימור בטוח

זה הימור בטוח אמרה לעצמה.


צפה באוויר מהול עשן ואלכוהול בינות שולחנות הימורים, רולטה וקוביות, פוקר ומיני קלפים אחרים.

המראות מוטחים בפניי גודשים אותי בצבעים ותנועות. מכל עבר שומעת קולות וצעקות רמים.

אני קולטת את כולם דרך נקבוביות עורי, במחושי אצבעותיי, נישאים לתוכי עם החמצן הנשאף לתוך ריאותיי.

מניחה לעצמי לשכוח מעט בתוך הקרבות, בתעלות הבוץ ומעל התלוליות, כדי לצוף ולהתגלות בקטעים מוארים.

מסומנים.

שם המשחק עשוי ללבוש צורה של רולטה רוסית. מישהו ימצא עצמו הערב מועבר אל הקנה.

מוכן לירייה.

האם יקלע.

היסחפות לאורך אדמה כבושה של חלוקה ותוצאה. העלאת סיכון. בחינת סיכוי.

הדילר מחלק את הקלפים. נסיך לב שבור נהפך ביד קרה. לצידו המלכה, יהלום נוצץ כדמעה בעינה.

על מרבד הלבד הירוק צעדים מתוכננים מראש עושים דרכם מול הגלגל הנצחי.

היזהרי משחקנים בדויים.. לוחש לה.

הבנה מוחשית להכל מפעמת ומניעה את גופי, כתפיי, פרקי ידיי, מבט עיניים ואסים נערמים.

לומדת לנצח בסיכויים הנמוכים.




הוא שיושב בגו זקוף ומביט על הכל מהצד בודאי לא הפסיד מעולם.

קנמון (28/3/10)

האביב הגיע כמו קינמון, חריף-מתוק ומתחצף.

בכל פינה מבצבצים ניצנים טריים, התעטשויות משתחררות לאוויר עם התעופפות אבקני פריחה, משק כנפי פיות בוצע מקצב עליז לאוזני ברבצי בינות עשביה גבוהה בגבע הר. ממקומי ממסגרת לי הצמחייה שמים כחולים להפליא וכבשים לבנות נודדות בם בעצלתיים. ידיי פרושות לצדדיי, שכובה פרקדן בשמש אפרוחית, מעליי מעופפים לבנון ולימונית משתובבים בצינת הבוקר משזפים כנפיהם הזריזות.

ממרחקים מנגן אליי קולך מתדפק על שערי חלומי שבהקיץ, מחולל תמורות כמעט בלתי מורגשות בגלי מחשבותיי. הנשימה מתעמקת ומרווה חמצן לכל תא בגופי, והינך משתרש ומצטמח סביבי, בבואתך מרצדת לעיניי המסונוורות. צללתי אל תוך עינייך. אתה לא אומר דבר. אני שותקת אותך. וניחוחות של טחב ושקדים מסתלסלים בינינו ונשזרים דרכנו.

ולפתע פרשתי ידיי כציפור ונסקתי מעל צמרות עצים וסלעים, ורגבי אדמה התעופפו לכל עבר, ושמעתי את הרוח שורק לי לבוא, לדאות מעלה על גבו, להיפך לצופה, כנוצה לבנה נישאת אל רקיע.

וראיתי כולם. ראיתי עולם.

בחירות שבמעופי חלפתי על פניך, דרכך, שודדת מליבך פעימה מתוקה, חוטפת נשיקה גלמודה מבין שפתיך וחומקת בלאט. נוגעת בך רק כמעט. וכל שחשת היה משב צונן על לחייך ומצמצת בעינייך מתאמץ ללכוד אותי במבטך. ואני מגביהה עוף ומרחפת, מטפסת, מתרוקנת מהחורף, משילה נוצות הסתיו. ואז צללתי עם הזרם כסילון עטור זהב, פילחתי את ליבך וחברתי להלמותיו.

עוברים ושבים בעמק מטה ואנו קפואים ברגע אחר. עירומים. נובטים זה בזו, ארגמן ולילך מצע לגופינו המגובבים ומיוזעים, שיכורים מהריחות, עומסים זה בזו את השיא אל מעבר לנסבל.

כמו חציתי קילומטרים רבים עד כאן, בו במקום כשנשקת לי. כשחפנת אותי.

צדת ותפסת אותי שאנשור כעלה כותרת, אוהבת לא אוהבת, בין זרועותיך.