האביב הגיע כמו קינמון, חריף-מתוק ומתחצף.
בכל פינה מבצבצים ניצנים טריים, התעטשויות משתחררות לאוויר עם התעופפות אבקני פריחה, משק כנפי פיות בוצע מקצב עליז לאוזני ברבצי בינות עשביה גבוהה בגבע הר. ממקומי ממסגרת לי הצמחייה שמים כחולים להפליא וכבשים לבנות נודדות בם בעצלתיים. ידיי פרושות לצדדיי, שכובה פרקדן בשמש אפרוחית, מעליי מעופפים לבנון ולימונית משתובבים בצינת הבוקר משזפים כנפיהם הזריזות.
ממרחקים מנגן אליי קולך מתדפק על שערי חלומי שבהקיץ, מחולל תמורות כמעט בלתי מורגשות בגלי מחשבותיי. הנשימה מתעמקת ומרווה חמצן לכל תא בגופי, והינך משתרש ומצטמח סביבי, בבואתך מרצדת לעיניי המסונוורות. צללתי אל תוך עינייך. אתה לא אומר דבר. אני שותקת אותך. וניחוחות של טחב ושקדים מסתלסלים בינינו ונשזרים דרכנו.
ולפתע פרשתי ידיי כציפור ונסקתי מעל צמרות עצים וסלעים, ורגבי אדמה התעופפו לכל עבר, ושמעתי את הרוח שורק לי לבוא, לדאות מעלה על גבו, להיפך לצופה, כנוצה לבנה נישאת אל רקיע.
וראיתי כולם. ראיתי עולם.
בחירות שבמעופי חלפתי על פניך, דרכך, שודדת מליבך פעימה מתוקה, חוטפת נשיקה גלמודה מבין שפתיך וחומקת בלאט. נוגעת בך רק כמעט. וכל שחשת היה משב צונן על לחייך ומצמצת בעינייך מתאמץ ללכוד אותי במבטך. ואני מגביהה עוף ומרחפת, מטפסת, מתרוקנת מהחורף, משילה נוצות הסתיו. ואז צללתי עם הזרם כסילון עטור זהב, פילחתי את ליבך וחברתי להלמותיו.
עוברים ושבים בעמק מטה ואנו קפואים ברגע אחר. עירומים. נובטים זה בזו, ארגמן ולילך מצע לגופינו המגובבים ומיוזעים, שיכורים מהריחות, עומסים זה בזו את השיא אל מעבר לנסבל.
כמו חציתי קילומטרים רבים עד כאן, בו במקום כשנשקת לי. כשחפנת אותי.
צדת ותפסת אותי שאנשור כעלה כותרת, אוהבת לא אוהבת, בין זרועותיך.
בכל פינה מבצבצים ניצנים טריים, התעטשויות משתחררות לאוויר עם התעופפות אבקני פריחה, משק כנפי פיות בוצע מקצב עליז לאוזני ברבצי בינות עשביה גבוהה בגבע הר. ממקומי ממסגרת לי הצמחייה שמים כחולים להפליא וכבשים לבנות נודדות בם בעצלתיים. ידיי פרושות לצדדיי, שכובה פרקדן בשמש אפרוחית, מעליי מעופפים לבנון ולימונית משתובבים בצינת הבוקר משזפים כנפיהם הזריזות.
ממרחקים מנגן אליי קולך מתדפק על שערי חלומי שבהקיץ, מחולל תמורות כמעט בלתי מורגשות בגלי מחשבותיי. הנשימה מתעמקת ומרווה חמצן לכל תא בגופי, והינך משתרש ומצטמח סביבי, בבואתך מרצדת לעיניי המסונוורות. צללתי אל תוך עינייך. אתה לא אומר דבר. אני שותקת אותך. וניחוחות של טחב ושקדים מסתלסלים בינינו ונשזרים דרכנו.
ולפתע פרשתי ידיי כציפור ונסקתי מעל צמרות עצים וסלעים, ורגבי אדמה התעופפו לכל עבר, ושמעתי את הרוח שורק לי לבוא, לדאות מעלה על גבו, להיפך לצופה, כנוצה לבנה נישאת אל רקיע.
וראיתי כולם. ראיתי עולם.
בחירות שבמעופי חלפתי על פניך, דרכך, שודדת מליבך פעימה מתוקה, חוטפת נשיקה גלמודה מבין שפתיך וחומקת בלאט. נוגעת בך רק כמעט. וכל שחשת היה משב צונן על לחייך ומצמצת בעינייך מתאמץ ללכוד אותי במבטך. ואני מגביהה עוף ומרחפת, מטפסת, מתרוקנת מהחורף, משילה נוצות הסתיו. ואז צללתי עם הזרם כסילון עטור זהב, פילחתי את ליבך וחברתי להלמותיו.
עוברים ושבים בעמק מטה ואנו קפואים ברגע אחר. עירומים. נובטים זה בזו, ארגמן ולילך מצע לגופינו המגובבים ומיוזעים, שיכורים מהריחות, עומסים זה בזו את השיא אל מעבר לנסבל.
כמו חציתי קילומטרים רבים עד כאן, בו במקום כשנשקת לי. כשחפנת אותי.
צדת ותפסת אותי שאנשור כעלה כותרת, אוהבת לא אוהבת, בין זרועותיך.
שיר
השבמחקמי אמר?
השבמחק