הייתה לי דרך. בראש שלי. הכל היה לי ברור ומאורגן. מסודר כזה. ואז הכל התהפך לי בעולם ורציתי להחזיר את הכל לכשהיה. קיבלתי את החופש, את הלבד שלי. אחרי שנים של לבישת מסיכה, סוף סוף הצלחתי להסיר אותה. ביני לביני. מצאתי את עצמי כשיכפול עלוב של האיש ההוא. החלטתי להתנער מכך. לשוב אל עצמי, לחפור ולהוציא מהתהומות את אותי הישנה. לאוורר, להשמיש. השמשתי את עצמי. הייתי אני לשם שינוי. לא עניין אותי מה אומרים שם במרחב, רק מה אומרים לי. מה אני אומרת. מה שכותבת. כל שהיה בי התחיל לצאת במלוא העוצמה החוצה. פרץ כמו אחרי התאפקות ארוכה מדי, ומי כמוני יודעת מהו הכאב בבטן למטה כשמתאפקים זמן רב כל כך.
ברגע של חולשה הנחתי בלי משים למישהו לחדור. הוא חדר לי לנשמה, חדר לי לגוף, חדר לי ללב. התפרץ פנימה בבת אחת ורוצץ אותו לחתיכות וכשהלך, השאיר אותו כך. אני נותרתי להתמודד עם חלקים מפוזרים לכל עבר. מהמקום ההוא הכרחתי את עצמי למשוך קדימה. קיבלתי את זה בבום, בהפתעה לה לא הייתי מוכנה. נדמה כי היה זה לפני שנים.
תובנות מצאתי באנשים מרתקים, אלו שרוצים בקרבתי קרבתם אליי לא פגמה בי. רק העצימה. אותי, את מי שאני. טיבם של אנשים שונים ואחרים ממני, שלא יודעים אותי, לא מכירים ממש, רק מעט נוגעים בנפש ובגוף נתן לי נקודות מבט חדשות ואחרות. גישה נפרדת אל עצמי. ולרגעים כאלו של התנתקות מכל מוסר ואחריות, מכל נהוג ומוגבל יכולתי לצאת לרגע מעצמי ולהסתכל על הכל מהצד. לבחון. בהתנתקות הזו לרגעים קטנים שהייתה נקייה מכל שחיתות מצאתי אחת שונה, מעיזה, מסוגלת, מנתרת. מדלגת בין חלונות של השגרה.
יהיו שיקראו לנורמות חברתיות השלטות בחיינו מוסר וצדק. כל שאני רואה הוא אהבת החומר והגשמיות. כשאני בוחנת את הקרוי מכניזם של התנהלות אני מוצאת כי כולנו מכאניים במחשבתנו. הולכים בעקבות מנהגים ומסורת, מוסכמות חברתיות ומקובלות. ואני מה? אני באתי להתנער מכך לחלוטין. להעיף מעליי בטוטאליות מוחלטת את המושתת עליי בידי הסביבה. וכשהעזתי לעשות כן, לתור אחר משמעות נוספת, בתוך עצמי וכלפיי אחרים ובהשתקפותי בהם, דברים החלו להיעשות ברורים יותר, בהירים, מקוריים.
לא הייתי מוכנה שמחשבותיי ותשוקותיי יהיו נשלטות על ידי ההיסטוריה או התבניות המוסכמות. אלו שנקבעו ועוצבו בידי לוחמי צדק פזורים לאורך קו הזמן הנצחי. בחיי הקטנים הזניחים בתוך הכלל הגדול חיפשתי לי מעוף מעבר לידוע, הגשמי והחומרי. קשה מכל הוא למצוא את המעוף הזה כאשר המח מוכוון לאורך זמן רב כל כך בידי קונפורמיזם ומשמעת ולנקז מתוכי את המקובל ומגביל. השביל שמצאתי לי, מבודד ופרטי מכל דרך ראשית לא הצטלב בדרכים אחרות ידועות לסובבים אותי. ועדיין שולי במיקומו. את האומץ שלי לתור בו צימחתי בכוחות עצמי, על אף נטייתי למעוד במקטעים מסוימים ולהניח לאחרים להצליח מעט בניסיונותיהם להסיט אותי ממנו ולפקפק בעצמי. הכשלות שהביאו אותי להרגשת ריקנות ובחילה. הרגשת קבס נוראית שמשתלטת ונוגסת בכל חלקה טובה בנשמתי.
ברגע של תהייה לפני זמן לא רב מצאתי את עצמי משתוקקת להיות האבן שנזרקת לאגם, ולא האדוות הנוצרות בעקבות פגיעתה במים. יש שעומדים על שפת האגם ובוהים נכחה, ידיהם שמוטות לצידם ועינם ריקות ממבע. נדיר כי יצטרפו לקפיצה איתי. והאדוות שאני מקימה בקופצי עשויות להכות כצונאמי ענק גם אם נדמות כעדינות. הן עשויות להטביע אף אותי לפרקי זמן קצרים. המאבק למלא את ריאותיי בחמצן יעמיד אותי בסופו של דבר במקום גבוה יותר. חזק ומשופר. לא אוכל להסתמך או להיעזר באחרים שיעשו את הצעד הזה עבורי.
דרכי אל המנזר וממנו חייבת, אני יודעת מעל לכל ספק, להיעשות על ידי בלבד.
ברגע של חולשה הנחתי בלי משים למישהו לחדור. הוא חדר לי לנשמה, חדר לי לגוף, חדר לי ללב. התפרץ פנימה בבת אחת ורוצץ אותו לחתיכות וכשהלך, השאיר אותו כך. אני נותרתי להתמודד עם חלקים מפוזרים לכל עבר. מהמקום ההוא הכרחתי את עצמי למשוך קדימה. קיבלתי את זה בבום, בהפתעה לה לא הייתי מוכנה. נדמה כי היה זה לפני שנים.
תובנות מצאתי באנשים מרתקים, אלו שרוצים בקרבתי קרבתם אליי לא פגמה בי. רק העצימה. אותי, את מי שאני. טיבם של אנשים שונים ואחרים ממני, שלא יודעים אותי, לא מכירים ממש, רק מעט נוגעים בנפש ובגוף נתן לי נקודות מבט חדשות ואחרות. גישה נפרדת אל עצמי. ולרגעים כאלו של התנתקות מכל מוסר ואחריות, מכל נהוג ומוגבל יכולתי לצאת לרגע מעצמי ולהסתכל על הכל מהצד. לבחון. בהתנתקות הזו לרגעים קטנים שהייתה נקייה מכל שחיתות מצאתי אחת שונה, מעיזה, מסוגלת, מנתרת. מדלגת בין חלונות של השגרה.
יהיו שיקראו לנורמות חברתיות השלטות בחיינו מוסר וצדק. כל שאני רואה הוא אהבת החומר והגשמיות. כשאני בוחנת את הקרוי מכניזם של התנהלות אני מוצאת כי כולנו מכאניים במחשבתנו. הולכים בעקבות מנהגים ומסורת, מוסכמות חברתיות ומקובלות. ואני מה? אני באתי להתנער מכך לחלוטין. להעיף מעליי בטוטאליות מוחלטת את המושתת עליי בידי הסביבה. וכשהעזתי לעשות כן, לתור אחר משמעות נוספת, בתוך עצמי וכלפיי אחרים ובהשתקפותי בהם, דברים החלו להיעשות ברורים יותר, בהירים, מקוריים.
לא הייתי מוכנה שמחשבותיי ותשוקותיי יהיו נשלטות על ידי ההיסטוריה או התבניות המוסכמות. אלו שנקבעו ועוצבו בידי לוחמי צדק פזורים לאורך קו הזמן הנצחי. בחיי הקטנים הזניחים בתוך הכלל הגדול חיפשתי לי מעוף מעבר לידוע, הגשמי והחומרי. קשה מכל הוא למצוא את המעוף הזה כאשר המח מוכוון לאורך זמן רב כל כך בידי קונפורמיזם ומשמעת ולנקז מתוכי את המקובל ומגביל. השביל שמצאתי לי, מבודד ופרטי מכל דרך ראשית לא הצטלב בדרכים אחרות ידועות לסובבים אותי. ועדיין שולי במיקומו. את האומץ שלי לתור בו צימחתי בכוחות עצמי, על אף נטייתי למעוד במקטעים מסוימים ולהניח לאחרים להצליח מעט בניסיונותיהם להסיט אותי ממנו ולפקפק בעצמי. הכשלות שהביאו אותי להרגשת ריקנות ובחילה. הרגשת קבס נוראית שמשתלטת ונוגסת בכל חלקה טובה בנשמתי.
ברגע של תהייה לפני זמן לא רב מצאתי את עצמי משתוקקת להיות האבן שנזרקת לאגם, ולא האדוות הנוצרות בעקבות פגיעתה במים. יש שעומדים על שפת האגם ובוהים נכחה, ידיהם שמוטות לצידם ועינם ריקות ממבע. נדיר כי יצטרפו לקפיצה איתי. והאדוות שאני מקימה בקופצי עשויות להכות כצונאמי ענק גם אם נדמות כעדינות. הן עשויות להטביע אף אותי לפרקי זמן קצרים. המאבק למלא את ריאותיי בחמצן יעמיד אותי בסופו של דבר במקום גבוה יותר. חזק ומשופר. לא אוכל להסתמך או להיעזר באחרים שיעשו את הצעד הזה עבורי.
דרכי אל המנזר וממנו חייבת, אני יודעת מעל לכל ספק, להיעשות על ידי בלבד.
לאחר המלחמה והקרבות המרכיבים אותה, עם כל הכאב והיגון ועל אף הפצעים הדואבים, אגיח מעוצבת מחדש. אוכל להיפרד משטחי מערכה חרוכים מאבק שריפה ודם על מנת למצוא חלקת אלוהים טהורה. אמצא אותה בי. באותו רגע ממש יהיה מי שיימצא בה איתי. וימצא אותי בה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה