היה למה לצפות

לטפס על הגגות ולהשקיף.

את הלילה הזה אני צולחת בדבקות, מתנגדת לבוא קיצו.



לפנות בוקר.

דממת מוות צוננת צבעה את החושך הפרוש מעל בנקודות אור זעירות, בואך פרע את הציפייה, פרט על מיתריי המתוחים.

השאלת אותי לרגע קצוב. נטעת בי תשוקתך אותה ליביתי במתינות. באת להשביע בי רעבונך.

הסרת מעליי הינומה מטונפת וחשפת אותי במערומיי החיוורים.

במחול הזוי חטפת אותי מכלובי, בלשונך הילכת עליי כשפים, בין רגליי המפושקות עשית בי כרצונך.

ידך על בטני הדפה את גופי כלפי מטה, לא הניחה לי לזוז, כפית עליי להתמסר אל העונג המשתלט המעביר אותי על דעתי, לביאה מטורפת מתדפקת אל קירות נשמתה.

בעיניך הנוגות יכולתי לקרוא את מסלולך כשהעדפתי למצוא בהן את בדידותך.

מול גליו המתנפצים של אוקיינוס חייך מסרתי עצמי אל שפתיך. לגמתי ממך מלוא ריאותיי ונשקתי. פעם נוספת. אילמת מרצוני. ניחוח גופך המזיע עולה באפי, בכל אורכי נצמדתי אליך. את ידך הדרכתי ברכות שתדע הרטיבות המתהווה, שתחפש ותתחפר, תעמיק ותתמקד. העברת אצבעך על שפתיך, טעם מתיקות.

להב שתיקתך שיסע בי חתכי אורך מדממים.

נישלת ממני כל התנגדות מולדת, תקופת חיים אחת התמוססה כלא הייתה. ספקות גופי התפוגגו אל בין שפתיך.

סוד גילית באזני.

פסקתי ממשא ומתן סוער וקולני בתוך ראשי. התמסרתי לסערה הנוצרת בערוותי. את אגני הקשתתי כלפיך, יותר מרמז שתבוא בי בחוזקה, ללא הסתייגות, כהלום משנתך בעולמי הפרוץ.

משכת ידך לייסרני עד כלות.



כאן אין שני עולמות.