רעב

היה יותר מדי מה לומר כשהשאר קפא.

יכולתי להעביר לך את כל מילותיי בשלל צבעיהן והיית גומע אותן ותאב לעוד. הרעב בך לא ידע שובע ממני כשרצית בלי די. ואני השלתי מעליי את כל המחסומים כשביקשת לראות את כל הגידים מהם אני מורכבת.

בשתיקותיך הפלאת להתל בנשמתי אף יותר משידעת ללהטט בגופי.

המקומות הלא צפויים ביותר שם אני מוצאת את ביקוריך טורדים מנוחתי, מפרים את הדממה.

הותרת אותי חסרת אוויר מפוסלת בשעות.

ידעת לשלם היטב בזיכרונות.

היופי הוא בלתי אפשרי אך הבלתי אפשרי שלי.. נדמה כי מוצא דרכו אליי ומבקש לשלוף אותי משלוותי. מקיומי.

כשהקצתי אל בוקר רטוב ויצאתי יחפה אל טיפותיו, התמסרתי לזרמיו שישטפו ממני אובדן התמצאות מיגע.

לא היה בי דבר והיה בי הכל כי ראיתי את עיניך הנוגות טובעות בשלי.

והיו רגעים בודדים בהם העזו לרצד באחורי מחשבותיי רמיזות כעורות, אותן דאגתי לקשט במילים חלושות. מדי.

אל רגעים אלו אני שבה בחלומותיי, נשאבת ללא יכולת התנגדות.. פושטת מעליי קליפת שפיות.

בהליכה מן הסוף אל הראשית יטהרו את פניי הקרניים החמות של מה שלא ראיתי קודם.




על גבי התפר בין לוחות ליבי אפשר לראות זכר לנקודות החיבור הישנות.