רכבת הרים

עוררת בי רגשות ותחושות שהיו בי רדומים זה שנים.

אמרת שקל להתאהב בי. אולי לא? אולי עדיף לך לשנוא אותי. כל כך בלתי אפשרית אני. לא. לא ניתן לאהוב אותי. מתסכלת ומרטשת. הורסת כל חלקת חיבה. כל כך רוצה כל כך אוהבת שבסוף רק מרוצצת את הקרבה.

ולו תבחר להיאבק עליי?

האם תחבוק אותי בזמן שאשתולל בין זרועותיך ללא הפסק עד שאירגע, דמעותיי יתייבשו ואישן שם לנצח. האם תהיה מוכן להכיל אותי. לגמוע עד תום. האם תיקח זאת עליך או שמא תבחר לסוב לאחור.

אין לך דמעות. לי יש למכביר. אולי אתן לך ממני כמה, הן מונחות בכף ידי. נאספות. מתוסכלת ושוב נשמדת לאור עקשנותי. לא. לאור טיפשותי. פתיה שכמותי.

כיצד יכול אדם לטעון לאהבה כשהאדם הנאהב מולו אינו נוגע לו כהוא זה? ולא ישאל לשלומו, ולא ידרוש בשמו. לא ירצה לשמוע קולו אך מעט בכדי להרגיע סערות געגועיו. כיוון שאינם קיימים. והכל אם כן העמדת פנים. המחזה. הבנה לקויה של גבר. וכעת שוב דרך אדם בקרבתי. שוב פיתה נפשי לזוז לכיוונו. אני רוצה, ואני לא.

האם ניתן לפסוק מלהיות? זו תהיה מנוחתי הנכונה.

תשוקה בקצות עצביי. תשוקה אם חיבה, תעלומה. מדוע תוקפות אותי רכבות ההרים הללו. התעלות חושים, שחרור מטורף והתרת כל שליטה ואז התרסקות לתהום מסולעת, מבוזלת אימה. דמעות על לחיי. כל שאני מוצאת עצמי עושה הוא להקיא מילים פה על הדפים הנרטבים. מתייבשים.