1 ביולי 2010

כשיגיעו המילים

היו בי ימים אחרים. מחוברים, נפרדים. ירדתי מהבמה ללא תשואות שילוו וחמקתי בלאט אל מאחורי הקלעים. לא היו בקשות הדרן, לא דרישות מהקהל. ההפקה סגרה את משרדיה ואני הסרתי האיפור, שטפתי את גופי מזיעת ההופעה, ודממה.

כשצל הימים מחליף מיקום על גבי המרצפות הקרירות שלרגליי המקופלות וצריבות הבוז עודן לוהטות בלחיי, ניסיתי לסמן את הדקות הרגילות עליהן חלפו המחוגים.

ובעצם למה לנסות? האם לא נועדו לדפוק נוכחות מעצמם?

ואז אני עובדת על אוטומט. פורמת ימים, כן, אלו המחוברים, כי כל הימים מחוברים וידוע כי הכל שלוב. בהינתן כמה מצבים אפשריים אני אמצא בזה בעל האנרגיה הפוטנציאלית הנמוכה ביותר, כל עוד אוכל לעבור בקלות בין המצבים. הרכב שלי כבר יודע היטב את הדרך אפילו מכשיר הניווט השחוק אינו טורח להתריע על המהירות. זו המואצת או אולי המואטת. ונוהגת ישר.

מאזנת אנרגיות. מתרכזת לנקודה אחת. בגיחה טהורה ממי הים נוטפת טיפות מלוחות על העור צרוב השמש. חול דבק בו במקומות הרטובים. במחילות גופי מעמקים חשוכים, מתגרשת לה אפילה באיטיות רגילה.

זהו שיח חרשים, כבר טענתי מזמן.



כשיהיו מילים הן יהיו נכונות ואז אתה תדע.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה