ישות

זה חי אצלך בבטן. זע וזז בלי הרף ובנחת, מסתובב ונע בתוכך נדחק אל הדפנות מתמרכז אל ליבתך.

את לומדת לחיות עם זה, מפנימה. מתוודעת לזה כל יום קצת, כל גרגר של חול שנופל את סופגת אל קרבייך.

זו נוכחות ללא פנים, בלי קול. עמומה אך מורגשת היטב, תפורה אל אברייך בחוט שני, זורמת בעורקייך.

בטרם עולה היום והשעון חודר אל חלומך את כבר יודעת כי היא ערה, כשאת שוטפת את גופך היא זורמת עלייך מבפנים, את נוהגת לעבודתך והיא מאחורי עינייך מביטה על הכביש הפקוק, כשאת שוכבת לישון לבד היא מתבודדת בשתיקתך. כשאת מזדיינת בסערת חושים היא מפעפעת מעורך בזיעה השקופה. בהיותה הריקנית היא מרפדת את ימייך ולילותייך המתחלפים.

לבקרים שלך יש ניחוח חזק של חורף. תחושת געגוע שלא נותן מנוח לתמונה הדהויה שבמוחך. פנים, חיים, גוף, שם – נמוגו מאליהם עם השעון. געגוע שנאחז בקצוות ליבך, מפרפר בסער, מכווץ את הסרעפת. לרוב אין אוויר.

מרגלת כפולה במפת שגרתך, מסרים צולבים נשלחים לכל עבר ונקלטים אצלך בתת התודעה.

בלב הרעש ההומה תמצאי לפעמים איים של שקט. את נאחזת בתחושה הזו בשתי ידייך. כמו פניו שחפנת בין כפותייך וזיפיו התחככו באצבעותייך ברכות.

שוב צעד והכל מתפוגג כערפל שברירי.

עוד תבואי בדממה החסרה. עת תהיי בה, תסתלק אותה ישות ריקה. ואת תפלטי אנחת רווחה של יודעת.

יודעת שלמות.

AT LAST