אוויר של ערב שישי. הים הרחק מטה וממול צבוע בצבעי פסטל מהשמש הנושקת לו.
אני אוספת רגעים בראשי.
מלווה את השבת בהיכנסה.
אתה מביט על נרותיה שהדלקת לכבודה.
אתה חוזר אל תוך חיי.
חוסר ידיעה יטריף כל אישה על דעתה.
כל אותם חודשים של שקט. שקט צועק. צעק מעיניך ואני אטמתי אוזניי אותם צהרי יום חול. שוב חול. לא חול ים.
ולאחר, צעק ללא קול. ואתה לא קיים. היותך בי נרדם.
ובחוסר ידיעה הייתה ידיעה אחת ברורה, שהכל עבורך היה משחק, עוד שעשוע. אולי חוויה.
כל אותן מילים. מילים מילים. בכו עיניי אל הדפים. והמקלדת. ידי כאבה אז מקלדת. שקט שיכור.
הנה אתה פתאום, מציץ בפתח, מבקש להיכנס.
אני מסתייגת, כבר מהססת. אתה מתעקש.
כעת הים כבר שינה גווניו לתכול-אפור והשמיים צבועים רק ברמז אדום-כתום לנוכחות שהייתה לפני דקה לוהטת בפניו.
ראה. חזרתי להרגלי לספר לך את הים.
האם בתפילתך לכבוד שבת הגית בשמי בליבך.
האם אני רואה לשווא.
הרי זה לבטח הים
זו לבטח שבת
אלו לבטח מילותיך
זה הרי המבט
כן, כן. אותו אחד.
לא שכחתי דבר.
לא קימוט השפה, נשיכתה בחטף.
לא נגרע בי דבר.
תכף יורד פה הליל וייגמר לי האור.
ואז כל שנותר, בחשיכה שסביב, לנחש את מה שיבוא לי לכתוב.
כי בחשיכה איך אדע – אאלץ לנחש.
זה מה שיש.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה