27 ביולי 2011

המולה

משפטים שלמים. נאומים. סיפורים. ויכוחים לפרקים.
הכל, הכל אני אומרת לך
מאחורי עיניי.
והכל, שלי, עדיין.
אתה מביט.
ובעיניים שלך כמעט נדמה לי
אולי מילים משלך.
שלך.

26 ביולי 2011

סתמ

יש כזאת מילה
שחוקה, לא מתאים לה דהוי
עוטת פרצוף של היסח הדעת
והיא ממש בהתחלה
והיא בכלל לא
אבטא אותה בהדגשה
ואשבץ אותה בעדינות
כשאפטפט
על מזג האוויר.


אני אוהבת חורף.

כעת אני מעריכה את הסתיו.

24 ביולי 2011

לומד קצב

כשנרדמנו
הרגשתי פעימות של לב.
לא הבדלתי בניהן,
התערבבו
המקצבים השתלבו.

21 ביולי 2011

התכווצות

זה שריר אחד
כשהוא נתפס
לך תתחיל לשחרר.
ומתיחות, רק על ספסל
אחד מיוחד
כי בכל מקום אחר
מוטב פשוט לוותר.

אפילו

נפרש ונפרש
נמתח ונפתח
מתקמט מקמט 
מעקצץ מנפץ
את כל העצובים.
עדיין בגרון לא השתחרר
האגסים ייפלו הערב
לפני שאתעורר.

19 ביולי 2011

נעימה

עד שתשיר אותי
באצבעותייך,
בידיך,
זמזם אותי דרך הרוח
הבאה בקנה נשימתך
בטוסך ליעדך הבא.

איפה ההוראות

התחלת במילה, שתיים. קריצה קטנה. אם קלט,  נוצר החיבור הראשון. על המדרגה הזו את משחקת מסירות בגובה נמוך, טיזינג עדין בלבד. חשה את השטח החדש, וגם הוא, בך. הרושם הראשוני מורכב ממבט או חצי בגודל של סנטימטר מרובע על המסך ובחירת מילים שמשרה עלייך את האווירה הנכונה, האווירה הנכונה לך, ולו כמובן.

בכל התכתבות את שוקלת מילותייך בקפידה, וזאת בהתאם למקום שלך בחיים.

משחקים על הקצה יבואו מתקופת הוללות והנאה, הנעה ותנועה מתמדת. כאן את מהתלת, מלהיטה, מתלהטת. מספקת את הצד הפראי שלך, זה שקל לחשוף ממקומך הבטוח שמאחורי המסך. את תחושי סקסית ונחשקת, מלאת בטחון ועצמה נשית, הוא יפרגן ויחמיא, את תארגני את עצמך בפוזיציה נוחה מול האינבוקס שלך, תחייכי ותחכי למסר הבא, זה שייתן לך את האות להמשיך באותו כיוון.

כשבשיחות הכתובות הוא יעיר לך על מילה, על הברקה, יבדיל אותך מן האחרות השוחות פה בביצה, את תזהי כיוון מעט שונה. תרגישי אותו חג סביבך במעגלים רחבים וזהירים, אדיבים ומנומסים. המבטים שלא תראי יהיו רכים ונעימים, האינטרס המסתמן יהיה עמוק יותר. תשומת לבך תתביית על אמירות בלשון עתיד שיזרקו כאילו במקרה פה ושם. כאן את ממקום של יציבות. מקום בו מאסת מזה זמן בחיי הנוודות והערגה למנוחה ושקט כבר נותנים בך אותות של עייפות מהרעש שסביבך. במקום הזה את תדעי לדלג מעל מסרים בועטים ונמוכים, הם יהיו המרובים, הנכונים יהיו הבודדים. והנה נתקלת באחד כזה, הייחוד שיתפוס ויכווץ בך משהו בתוכך ותוך שניות את תזהי אותו בתוך ההמון בלא הרבה תנועות ידיים. 

החיבור, בכל רמה שלא תהא ושתתאים לך, לו, ייקח אותך למסע הכרות וחישה, הקשבה, המתנה, ללא מישוש. לרוב גם ללא ראייה. הניואנסים הקטנים חשובים. ואת, למודת שריטות כואבות יותר או פחות, רוצה לשלוט בהתפתחות החיבור הזה, וכשאת יודעת שהוא טוב ונכון, משהו בך מושך להיות חכמה הפעם. לא לכשול במקומות ישנים. ויכוחים והתלבטויות יתעוררו בתוכך, באשר לתדירות התקשורת והתכנים. כמה לתת, כמה לחשוף, במה לגעת, את מה להשאיר מחוץ לתחום. מה הוא יחשוב, מה הרושם שיקבל עלייך, כמה להיות אמתית, כמה מעט פחות. ואלו הרי אותן מקפצות כל פעם, זה לא חדש, נדמה לך כי מאז ומעולם דשת בהן עם חברתך הטובה ועם החבר הקרוב שיודעים להסתכל עלייך מהצד ולהצביע לך על הנקודות הבולטות. להפנות את תשומת לבך היכן כדאי לך לבצע כיוון, היכן לאזן, היכן לתקן. שיווי משקל, זה ממש לא קל להדס על הקורה הזו ואת צועדת בנחישות ובזהירות, רבה.

מערכת הבלמים תהיה אוטומטית כמעט ותנווט את עצמה כאשר התקשורת טובה.
זורם טוב פה, תעירי לעצמך בלי קול. נעים וכיף, הוא יחשוב לעצמו בצד השני של המסך. והנה, כבר אחר חצות ולא רוצים לישון.

האם לא יהיה נכון, להיפגש? הנה, הכל עומד לעלות שלב, משהו בך יתרגש. חששות חדשים ייוולדו. קרבות ניטשים יתהוו. את תבקשי לתת אמון, תהססי לתת יותר, תסתייגי ואף תטעי לא פעם. ליפול לאחור ולגלות שיתפוס אותך, או להתרסק לאדמה. אין לך ברירה, זו חכמה מדומה.

הנה לך שוב תבוסה בלתי מנוצחת, את רוצה לצאת מנצחת. אולי הפעם. אולי אף פעם.

חסרת תחושה. או שלא

רציתי לחשוב שהארס שלך ישתק את שריריי
אך גיליתי כי זלג לאורך גופי ונקווה לרגליי
שם שתק בשלולית של עצב
ופניי השתקפו בה. אטומות.
רק נצוץ זעיר באישוניי רמז על שארע
והד צווחותיך נטש לבסוף את אוזניי.
אז, הבנתי כי התמלאתי עד סאתי באכזבה
ולא נותר עוד מקום. לזו.
אתה לא ידעת כי למרות שתמיד אהבתי הפתעות,
זו שלך, נגזר עליה לנדוד בשממון שהשארת
כשנתת לי מתת אחרון. צליל מהבהב,
והפרכת דמותך כעשן סמיך.

הנעלמים

העיניים נודדות לטאבים השונים,
העכבר מלטף את הירוקים,
לאט משתדל לשכוח את החסומים,
מרפרף על השקופים.


תרכיז

ההתמכרות שלי למשחק הזה נעשית קשה מיום ליום.

ככל שאני מסתגרת ונעלמת להם, כך אני נכנסת למהלכים וטכניקות, מתעמקת בהן, נחשפת לדרכים נוספות שיגלו לי את היעד, יחשפו את המטרה. ומטרה לא תהא ניצבת בודדה בסוף מערכה, היא מסמנת סיפוק, ברגע שמושגת. עוד חלק בפזל שנופל למקומו. מי בכלל מרכיב פזלים בימינו, כולם משחקים את משחק הזיכרון, כולם שוכחים ברגע הבא.

המאבק שאתה מרים נגדי לא יועיל כשמילותיך נפלטות בלי קצב, מלוכלכות, צורבות. אני הופכת קלף נוסף ועוד אחד ועוד אחד וכשאתה מבצע תמרון מטורף אני קולטת את הנשימות שלך בזרמים הגבוהים. אז קטום את כנפיך, מלאך שלי, ורד למטה אל מולי. 

כבר אין מלכים בעולם הזה, מזמן כולם עברו להתגורר בבתי בד סינתטיים, הגם שהזהב הזה נדמה לי זול מאי פעם, אני מעדיפה להתרכז ביהלום, זה שעל הקלף שהפכתי לפני רגע. האדום על השחור והמשחק נגמר ומתחיל מחדש וחוזר חלילה. חלילה שיסתיים ויותיר אותי צמאה. המספרים הנמוכים מסתדרים לי בתבנית פגומה.

תביא עוד נשיקה, בפרצוף עשוי סוגריים ונקודה, והיא תעוף לזבל תוך שנייה דקיקה. דקיק הוא ניסיונך להתגונן. את השיעור אני סיימתי כבר מזמן בהצלחה.

18 ביולי 2011

אם יאמר


יש שאומר קיץ. 
ובחום.
ואז, לא יצטרך לפרט, אני גם לא אבקש.
או אז
נעבור לגור באוגוסט, שוב.
ואזיע, ארטב, אגיר, אשתה.
עד תום,
כמו שיאהב. בלי פירוט

מול

כל השגעון הזה, אני עדיין כאן
והשלמות חסרת פשרות
אני לא מוצאת מעגלים סביב הפינות
מעדיפה לרחף שם בשדות
מאשר לטבוע כאן. בתהומות.

17 ביולי 2011

Left

I am left
Left with all this to grab on my own
Left, other than right
Right as rain
Right as you where
Where is the rest
Of me

מלוח

כחול אפור לי בעיניים, כחול כחול לי בשמיים. רמיזות על יום שתם שרועות אצלי על הכתפיים.
וכעת משילה אותן ממני בחדווה, מטביעה את שהיה וצופה אל קו הנגיעה של המים.
עיגול אש אדמוני כמעט טובע בים הזה.  הנה כבר העבר השני מקבל אותו אליו בציפייה. בחיבוק.
עוד חיבוק שנדחה ליום אחר.
וכשהים נשבר אל הסלעים הנצחיים, לעד משחק גאות ושפל, דומה כי גנב ממני את מזורי.
זה ניצח וזה רודף ההוא נסוג בהכנעה ואז חוזר בשאלה האם יגמע את מלחיו הזרועים ביפי גליו.
במילותיך התנפצת לחומות מבצרי ושבבים שלך שרטו את לחיי.

צוללות

המילה היא שלום,
לא משנה כיצד נופלות הדמעות

עוד חלום

בחלומי עטפו אותי ניחוחות שמני הלבנדר והאשכולית שטפטפת ליד מיטתי
באו ועלו דרך  נחיריי וזרמו בעורקיי ראשי
מילאו אותו במראות של מוכר וידוע. אבל לבית ההוא פלשו זרים חדשים
תפסו בו משרדים וחנויות
מילאו בו אורחים וקהל וקרואים לא קרואים
אני נקרעתי מכל החללים ונבלעתי אל תמונת רפרודוקציה מצועצעת
וצפיתי במתרחש מתוך האדים המצמיתים את גופי אל הסדינים
דפדפתי באמוק בפנקס הקטן מחפשת מספר טלפון ישן
אך כל שמצאתי היו שמות שלא עונים.

שניים אוחזים. או יותר

קח את עצמך, את ידיך, את עיניך
קלף מעליי הבל נשימתך
הפשט אותי מרשף מבטך
הותר אותי במערומיי, כחווה

קחי את עצמך, את שתיקתך, את הסכמתך
גרשי אותי מתוך חדרך,
אל חדר המדרגות הקר
אטמי אוזניך ולבך
הפני אותי אל הדממה שברחוב
הסמוך לביתך.

וברחוב דממה, אפור נוזל מהקירות
האספלט, צמר גפן רך לצעדיי.
אלו השירים שתמיד לא מוצאים
שנתקעים לי בתוך הראש
ומזמזמים לי את הכיוונים.

16 ביולי 2011

change


לא, אל תבוא, אל תבקש, אל תדרוש, אל תעפעף אפילו לכיווני
פשוט תהיה. אני אחשוב עליך
ואז הכל יקרה מעצמו.
הגוף יתעורר, הלב יישמר, הריק יישאר.

סוף העולם


בסוף העולם קיבלנו מסר
סוף העולם, היה כתוב בו
את ואני הלכנו לפי הרגש
והגענו למקום היחיד שמצאנו
ובסוף הדרך קרה סוף העולם.
בפנים היה חם ואוהב
בחוץ הכל רתח וגעש.
כשאת חבקת אותי ולא האמנת
היה סוף העולם.


15 ביולי 2011

שעה וחצי


פעם היתה זו אהבה
ואז נעלמו לי שעות, ימים, שבועות
פעם היתה זו מלחמה
ואז היו הרוגים ופצועים
הורמו דגלים לבנים, נמתחו גבולות מקווקווים
כעת יש עור יבש מסביב ללב
והכל מכווץ פנימה.
אבל בינינו, זו תמיד אהבה.

13 ביולי 2011

savor

אליבי לא יהיה לך לעזר יקירי
כל הסנגורים עזבו את האזור
אני נוהגת את הדרך הזו
עיניי קובעות את הכיוון.
מיד אגביר מהירות,
אתה תיזרק לאחור מההדף
לא תוכל להיאחז בשום תרוץ
רק להודות... באשמה
ולהתכונן לבאות.

תפוסה

יש מקומות בגופי
שלא ידעתי שיכולים לכאוב
נתפסתי
אבל רק באותם מקומות.
מקומות אחרים נותרו פנויים,
אבל לא מהכאב.

12 ביולי 2011

מותק


הייתי מכרבלת אותך בתוכי עכשיו
בלי להזדיין. רק עושה לך נעימים בכל הגוף
אפילו שאני גמורה ומרוסקת,
להעביר את ידי בשיער שלך ואז לאורך הגב שלך עד למטה לישבן
בצידי הגוף היפה שלך
מנשקת לך את העיניים. ובפינה של השפתיים
מלטפת לך את הפנים 
כולל הזיפים
נשיקה  בתנוך
וגם בשני,
לא עושה אפליות  
נצמדת אליך עם כל האורך שלי שהוא לא ארוך בכלל
ולבנבן בטוסיק
וכשהיית לידי ואני לידך הוא היה שלך לאותו זמן
לפחות
וגם קצת בין לבין
אם חושבים על זה.
ואז, אולי, לא חייב, היית נעמד לכבודי, כל כולך, יפה וזקוף ונכון
ורוצה לקחת. ולקבל. מה שיש לי לתת
מה שאני אוהבת לתת
למי שאתה, שמצליח לגעת לי בין הרגליים רק במבט כחול כזה בלי תכנונים אפילו
הגוף שלי כבר ידע מה הוא רוצה
ואז גם הראש, אבל הראש לא קשור בעצם. רק הבטן.
הוא עובד מצוין כשהוא לא מכתיב את הקצב
כשהוא לוקח את התפקיד המשני, נותן לשאר האברים לקחת פיקוד
להוביל
להימשך
למשוך
להינתן
לתת
ללהטט
להלהיט
לשחק
להתמסר
להשתלט
לאבד שליטה.

קפה?


גוף מודגש וקטיפתי
מעוגלות עדינה
רמז לחומציות נעימה
עשייה ממושכת
חושפת ניחוחות של יופי אקזוטי
ונדיר.

10 ביולי 2011

דוצ

אני מחייכת אליה
והיא מונפת, מתעופפת, רעה ומאיימת
אני מחייכת אליה
היא נוחתת,  מצלצלת, שורפת.
את לחיי מסמנת.

אני מחייכת אליה
והיא יפה, כל כך יפה ומבריקה
פניי משתקפות על פניה המתכתיות
אני ממתיקה שפתיים לבואה
מצמידה את שתי ידיי לגופה
כמו נושאת תפילה,
אבל נותרת ללא מילה
ועוזרת לה לבוא, לבוא אליי
להיכנס לתוכי
בשקט, בהוד והדר, בנחרצות
מדממת
אני מסכימה - היא ננעצת.
אני כבר לא מחייכת.

9 ביולי 2011

זיקית

אוכל להדס סביבך בעיניים מייללות וללכסן אליך מבט שומר סוד
אוכל ללקק את שפתיי ברצינות תהומית ולמתוח גבי כמחכה לליטוף
אוכל להצית סיגריה לאט לאט ולנשוף את העשן בשפתיים בשרניות אדומות
אוכל להחליף רגל על רגל בדקות ארוכות ולחוש בעינייך חורכות את עורי
אוכל להסיט שערי לאחור ביד סתמית ולפזר ניחוחות תמימים באוויר
אוכל להתחכך תחת ידך ולשכב על גבי מרימה מבטי לפניך הבוהות
אוכל לפזר את גופי לכל הכיוונים להגדיל את שטח פניי עשרות מונים
אוכל להטות אחור ראשי ולחשוף את צווארי כמחכה לשתי ידיך לעטוף
אוכל לשלב את שתי ידיי מעל ראשי לחבל הממתין להיקשר סביבן
אוכל לזנוח לאבד את שפיותי לרצונותיך לשפתיך לשיניך ללשונך
אוכל לנטוש, לבוא להיעלם ואז לחזור ושוב ושוב ללא לאות
אוכל להתכדרר להצטנף בפינתך לרחוץ בזיעתך לקפוא ברגע שאתה.

ואז אוכל לצאת משם לסגור הדלת ולא לחזור שוב לעולם.

7 ביולי 2011

מחשבות על שוקולד


אני תוהה
האם אתה יודע מה המשמעות של
לתת לך ללכת.

5 ביולי 2011

עשרים

כה רבים הימים שחלפו, הצטברו לשבועות, חודשים ושנים, שאת כבר השתבחת והמשכת, עלית וירדת, עפת והתרסקת, בלי להביט לשם. התכסית והתקלפת מאות פעמים עד שחישבת שהיו אלה חיים אחרים, רק סיפורים שמילאו יומנים. יומנים שהונחו במגירה, לא דמיונית, מוחשית בהחלט, לצד מיטתך בה שכבת, הזדיינת, חלמת, התייסרת, התמסרת, כאבת, צעקת.

הרי האותיות המסולסלות בידייך, ילדה, נחרטו בדמעות, חיוכים וחדווה, שגיונות על אהבה צעירה וגדולה, התמוטטות כל מגדל שבנו עבורך אותם ענקים שניצבו בשבילך, גם הם הלכו, הענקים. נעשו מאד רגילים.

ידייך רעדו כשדפדפת, הגעת לכעת, היום, עכשיו. 

4 ביולי 2011

ציור


זה ציור סוראליסטי
בידיה של ילדה קטנה
שטבלה אותן בצבע
ומרחה, מרחה. עיצבה לה תפאורה
עיצבה לה רקע, חדר וקירות ותקרה משונה
אדום, ירוק וכחול והכל
הכל הכל, בעצם חום אחד שרוצח הכל.
מכל הכיוונים באות הרוחות
והן נכנסות ובאות יוצאות ותוקפות
נושבות לוחשות שורקות מצווחות
אוזניי עודן כרויות.
בתוך הסמיך הזה היא בוחרת לה צורות.


רצח

אני מרגישה אותך מרחף
אתה מעופף מעליי
כל כולך בתוכי
ליבך תוסס צמוד לחזי
ראשי מסתחרר באבלו
זו לא נקראת אהבה
כשאתה מרתק את גופי
אני נרצחת בתוך השאול
השטן דורס את נפשי
אתן לו ברצון את הכל

2 ביולי 2011

snaptouch

את לעולם לא מספרת לי מה את רואה משם, דרך העדשה. את מעלה אותה לפנים, מסתכלת. מחייכת מקמטת מבט מתרצה משנה מתקנת קופצת באה הולכת חוזרת נעמדת מתרצה מחייכת.

את תמיד מספרת לי מה את רואה משם, מהריבוע הקטן סביב עינך. את מעלה אותה לפנייך, מסתכלת. בוחנת קוראת צוהלת צוחקת גוערת שולפת מוציאה ממלאת מפזזת משתוללת נעמדת ותופסת בדיוק מה שאת צריכה. מה שאת רוצה.

בשיא החום כשאני מתאמצת להיוותר לא לנשום לא לזוז לא לחלום לא לנוח לא להניח, להתרכז. בך. בי. את מבקשת והיא מסכימה ונושבת, את שערי היא פורעת כאילו בהזמנה, כאילו ניחשה שאת מחכה, כאילו הקשיבה ללבי. כמוך. כמו שאת תמיד, שם, נכונה.

אני משתנה, ושוב משתנה, ושוב, כל פעם מחדש, מוצאת את עצמי שוב, מגלה דרכים חדשות נוספות, מקלפת מעליי תאים מתים מתפשטת מאמצעים מיותרים, את לוכדת בי מבט מחפשת בעיניים מאתרת בתוכי, מנתקת, כל דבר אחר, מכאן. מגלה בי דברים שמותירים אותי ללא תירוצים, עם הסכמות בלבד, לעוד רגע אחד.

כל סשן אתך הוא חוויה חזקה בעלת כוחות טיפוליים ומרפאים עבורי. את גורמת לי בדרכך הייחודית והנדירה להוציא מעצמי החוצה רגשות במבטים ותנועות גוף בלבד. החיבור בינינו מתעצם ומונצח בתמונות מופלאות בהן את לוכדת את כל הכח שאת מבקשת ממני להחצין.

יש בי חשד שגם את מתחדשת ומתנקה איתי כל פעם קצת. עד הפעם הבאה.