כה רבים הימים שחלפו, הצטברו לשבועות, חודשים ושנים, שאת כבר השתבחת והמשכת, עלית וירדת, עפת והתרסקת, בלי להביט לשם. התכסית והתקלפת מאות פעמים עד שחישבת שהיו אלה חיים אחרים, רק סיפורים שמילאו יומנים. יומנים שהונחו במגירה, לא דמיונית, מוחשית בהחלט, לצד מיטתך בה שכבת, הזדיינת, חלמת, התייסרת, התמסרת, כאבת, צעקת.
הרי האותיות המסולסלות בידייך, ילדה, נחרטו בדמעות, חיוכים וחדווה, שגיונות על אהבה צעירה וגדולה, התמוטטות כל מגדל שבנו עבורך אותם ענקים שניצבו בשבילך, גם הם הלכו, הענקים. נעשו מאד רגילים.
ידייך רעדו כשדפדפת, הגעת לכעת, היום, עכשיו.
ידייך רעדו כשדפדפת, הגעת לכעת, היום, עכשיו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה