רעידת אדמה

שקרים שקרים

מי משקר פה למי

פחדים פחדים

מי מפחד מול מי

דרכי מילוט, תעתועים.

כה לחשת, רצית לחלום

ונישקת,

פערת תהום.

קליפה קפואה, פרורים

כתבת ליבה,

ובפנים?

מעולם לא היית שלי

המקום ההוא הפרוץ

לא שלי

ובכלל

למעשה

מהפינה הזו, לא רואים יותר מדי.

שולי מעילך מציצים מעבר למפתן

ומה שנותר מדמותך

פיסת בד מהוהה.

דהוי זה הצח החדש

העיניים שלי חורכות פתחים בתפאורה.

זו הצגה שנייה, שנויה במחלוקת

הבמאי התפטר

כל הניצבים נבלו על הסט.

כולם הפכו לבובות ראווה

ואתה, עודך עומד מנגד,

אין לך מושג.

חכי

כוכב אחד נוצץ תלוי על הירח,

ילד יחיד בחצר המשחקים מתנדנד.

להבה חרישית בוערת בשדה מתלקח,

והרגע שהגיע בו צריך להיפרד.

עלה נידף ברוח מסמן את שחלף,

טווס גאה שכוח בירק מטייל,

שרב לוהט עם ערב מתדפק אל תריס מוגף,

אברך חוזר הביתה משסיים להתפלל.

ילדה יפהפייה תועה בדרך יחפה,

אמא טרם שבה והבית עוד חשוך.

בפארק חצי מואר יושבת את כפופה,

לכיוונך צועדת מבטי במבטך כרוך.

חכי לי אהובה המתיני בלכתך,

שקיעת חמה צבעה פנייך מול הים,

חבקי, אחזי אותי עוד רגע בבואך-

תקופת חיים חלפה כשרחש צעדך נדם.

סערות

סערות ברחוב, את לא בורחת.

סלסולים אפורים עושים שמיניות על האספלט הקר.

עומדת מול הסופה, ידייך מרימה לצדדים

כצלובה, מביטה ברוח היישר לפנים הצורבות

פרקי ידייך מאדימים. הדם גועש בעורקים

את רואה רעמים. שומעת את ניצוצות הברקים

לא, את לא תזוזי ממקומך.

כאן את נעמדת, עינייך מצועפות

ואין דרך חזור

לא מאוחר מדי, ואת יודעת. הפנמת כבר מזמן

אבל עכשיו את כאן.

מתיצבת אל הזעם הנורא, תוקפת חזרה.

לא מתגוננת. מטפסת במקום.

שאגה תפער חור בשמיים השחורים, אין רעד בגופך

את כסלע רחב מימדים. נעוצה בקרקע

לא מתפשרת. כאן את נשארת.

פירורים

עכשיו זו אני מכתיבה את הקצב.

אני מתמקדת. ממקדת את כל היותך בי. בלשוני. בחום הרטוב שברגעים אלו פושט בך. מאלצת אותך להתמסר, לא אני לא אוותר, מעמיסה עוד ועוד ואתה מתפתל, ראשך מתחפר בין הכריות וידיך מחפשות אחיזה. ידיי מפשקות את רגליך, לאפשר לי גישה, לאפשר שליטה מלאה. בך.

עכשיו אתה רחוק רחוק, לא כאן, מחוץ לזמן. אתה נשמט ונאבד, נפרד ממעצורים, בגופך יש כאוס נהדר, אני מאלצת אותך לתת לו למלא בך את כל המבוכים, בכל המעברים שלך כבר אין מקום מלבד התהום והיא משתלטת.

כעת זו אני, ברצוני, תשוקתי, אני כאן כלביאה כדי למצוא בך את טרפי. להעביר אותך על דעתך בלי להרפות. בלי להרשות, לך להימלט.

חוש, את המגע הבלתי אמצעי, את לשוני, היא מטפסת, מנקודה אחת, וממשיכה. ואתה, כמו עומד על צוק, ניצב מול מרחבים לא נגמרים, הרוח שורק באוזניך מבקש ממך לקפוץ מהקצה. אתה תיקח את הניתור, ללא היסוס, אני עוזרת לך לקבל את ההחלטה, אני נחושה, ולא תבין שתזנק מבלי לדעת מתי ולאן תנחת.

ברגע זה זו אני, מהתלת בגופך. מנווטת מעופך. בפי אני בונה סביבך חומה גבוהה לכלוא אותך בעונג השורף, המלטף, אתה מתמלא ומתקשח. מן הערפול המפואר אתה גונח. כאן אני מתעקשת, לא מבקשת. לוקחת בעצמי, כצורר אדיר אל חדרי חדריך אני עכשיו פולשת. בעומק הגרון כמעט טועמת אותך וידי מביאה, מניעה, מסעירה, סוגרת עליך, אני מציגה בפניך את הדרך היחידה. לנחיתה.

הנה אני, לוגמת אותך. עוד רגע קט, ומרפה. מביטה.

הנה אתה, מולי, מתרסק. מתפורר.

ובפינה הימנית.... חבית, פחית וכמה בקבוקים של בלוז

rewind it from the end

מביטה בכוכבים בהרצה לאחור

המבט יורד. לא עולה.

צלילי הבלוז לוטפים לך את הלחיים

תשתי, תשתי, הרגישי את החום המזוייף במורד הגרון

מרפד את קרבייך

חריף, מחליק עם כל העצב

אבל לא באמת שוטף אותו.

וזה תמיד חלק מהעניין.

עכשיו יש סימנים של חורף.

אומר לך בכנות, מותק, זה לא עובד אף פעם.

Massive Attack - Live With Me

ראות

כמו האור שפקח את עיניי

חלום שנמוג לאיטו

מבטך שליטף את פניי

נפרד בכאב מיתתו

מכאן רואים עד הים

ראה, זו אני מאותתת

שלמות תמלא ותידם

עוד אגיע הלום, מנווטת

ירח כחול

ברגע של לבד הרמתי ראשי מעלה וראיתי אותה. צחורה. בעצם חשוכה. ליקוי לבנה. באינטרנט נכתב שקוראים לזה ירח כחול. חיפשתי בקצוות רמז לצבע הזה ולא מצאתי. ובכלל לא מצאתי רמזים רבים מדי אז. ואני הרי אוהבת כחולים. אין בעיניי רגע אחר, מבודד מכולם, מאשר לצוף על הגלים השקופים כאילו כחולים האלו במרכזו של קיץ לוהט ולתת להם לקחת אותי איתם בלי רוח לקרר את פניי המלוחות. אולי רק הרגע הבא אחריו כשאשכב על הסדין הלבן הפרוש לכבודי על החוף וליד תיק הקש שלי ממתין לי בקבוק סטלה שטרם הספיק להתחמם יותר מדי.

וכשהרמתי ראשי והוא היה כמעט כבד מהזרם הסואן, ידעתי שעיניים אחרות מביטות בליקוי ממקום אחר בכפר. בכביש הקרוב שעטו משאיות בנהיגת לילה ליעדן והעירו כלבים מנמנומם במרפסות שכנות. בבית סופה שקטה התחוללה תחת פני השטח. ילדון אחד שהתעקש להישאר ער למרות עיניו שמתנגדות להחלטתו כדי לצפות במחזה מעלינו. והוא יוצא ונכנס, נכנס ויוצא, בודק התקדמות שם ברקיע. ליד הכוכבים.

תמיד רציתי לצאת בערב ראש השנה האזרחית. לרקוד, לספוג שמחה וצהלות. בלילה ההוא לא יכולתי להביא את עצמי להיפרד מהכסא. נדמה כי צילה של השמש מכסה גם על האור שבי ואני לוקה. רגע של חשכה.

בזמן אבוד אי אז הייתי בטוחה שהדרך שלפניי תלולה וטרשית מכדי לצעוד בה. הפרד ומשול שיננתי לעצמי בלי הרף וסילקתי מוקשים במו ידיי. וכשאני חושבת על טווח זמן של שנה, שנים עשר חודשים, שלוש מאות ומשהו ימים, זה עוד המון זמן ומי חושב כל כך הרבה קדימה. דצמבר קר במיוחד לשבת בו על המרפסת הענקית שלי, תחת פרגולה מקורה וכוס מוחיטו קרובה אליי, נחמה בכוס זכוכית, טיפות כבדות של גשם נהדר מרעישות לי את השקט.

חודש מאוחר יותר, ביום של התגשמות משאלות לב, קיבל את פניי זר פרחים אלמוני,המתין לי בפתח ביתי, עיטר אותו פתק מושקע שלא נכתב מהלב. תחת קרני שמש שקרנית של חורף שנשכח מזמן, קראתי שוב ושוב את הפתק ולא הצלחתי לראות מעבר לשעה הקרובה. גם השעון על השידה איחר בעשר דקות באופן קבוע.

היום העליתי סיכום של כל הסטטוסים שלי בשנה האחרונה. יישום חביב כזה שמלקט את המשפטים הקצרים, לפעמים חמדמדים פעמים אחרות צועקים מן המסך, אוסף אותם לכדי תמונת מצב שנתית. וקראתי שם שנים עשר חודשים. עם השירים אצלי בפלייליסט שנאספו בשלוש מאות ומשהו ימים האלו נאספו כמעט בדם גם אלפי מילים דוממות.

מעבר לפינה יש פאבים חשוכים, שועלים טובי לב, הפתעות קצרות, מהלומות מחנכות. זה הטטריס שלי הפרטי ואבני המשחק בו נערמות לאיטן.

שנה משם, על אותו כסא, עם חורף מעט אחר וכוכבים שהחליפו את הקודמים, יש שורות מושלמות לצד רווחים שנותרו בין לבין.

היום נזרקתי שנים לאחור

בואדי שתחת הבית השתוללה שריפה ליל קיץ אחד. מטוסי כיבוי כיסו את השמים והלילה נעשה צהוב-כתום כמו פסי שקיעה. גיצים של אש ריצדו על פני הלילה השחור, גחליליות כאילו עליזות שפיזרו בכל שיח את להבותיהן הלוחשות. ריח העשב החרוך, חריף באפי שנים ארוכות אחר כך. עשרות אנשים וכבאים נואשו לכבות את הדליקה שפשטה בהר. הים סתם פיו מנגד ולא עשה דבר. רק דליי ענק שהורדו מהמטוסים אל תוך לועו והוא מזג בהם את מימיו המלוחים. אלה טסו בלאות ויאוש אל הקרב שהתרחש במורדות שהיו פעם ירוקים, הלוך ושוב זרו תוכנם בלשונות האש שלא תש כוחן. וכל שנותר לעשות היה להביט בבעתה ממרפסת הקומה העליונה של הבניין שלנו. להשתומם על המראה המלובן, חיות בר ברחו, נסו על חייהן משתעלות כילדים חולים בחורף. אדום כתום לי בעיניים הדומעות והגרון חרב, צמא למים. בוקר קיץ מעונן ולא סגריר. כאילו אלוהים הציז זכוכית כתומה על השמיים. מזכוכיתו הכתמתמה יציץ כילד על ברואיו וישתאה מול הקרבות הניטשים בהריו. שלושה ימים של שגעון קיצי עשן. בכל תחנות הרדיו הסטטיסטיקה סופרת חיות בר שניספו. שלושה ימים שהשמיים מעוננים בחום מלוכלך והכל בהילוך איטי, בציפייה לדרמה מזעזעת שתרגש אנשים משועממים. ואני חזרתי משיעור פסנתר, נסיעה באוטובוס דרך ואדי ניסנס ומשם הביתה. רצתי מהתחנה באמוק מטורף כי בבית אפשר לנשום להבדיל מהבחוץ. וכעת האדום הפך שחור כמת. גזעים מפוחמים בלבד שרידים לטבע שנפל חלל על להבו. בין גחלי כחליל החורש ושרידי קידה קוצנית מצאתי ניצני רקפות.

who the f' is alice

לרגע חולף ראיתי את עצמי מתגברת על מגבלות החדר הזה וגודלת לממדים עצומים, נלחצת בגופי הענק כנגד הקירות המתגמשים כלפיי, ראשי מתכופף נוכח התקרה המתקרבת במהירות ואז מתיישבת, ברכיי מקופלות אל חזי. באותו רגע קצר ובדיוני לא בכיתי אגם של דמעות. כי אם ראיתי דברים מהמקום האחר.

התאמצתי להיזכר מה עשיתי קודם לשינוי, איזה קרע בשעון קרה שכך לפתע נפרדו מעצמם היגיון ומציאות וצימחו זרועות משלהם, כל אחד לעצמו, לקחו אותי מעלה ומתחו את גופי שהיה צנום זה מכבר וכעת משתרע וקובע תצפית גבוהה שכזו. ומאיזה צד של המראה לעזאזל אני בוהה.

והרי זו אני, אותה אחת. זו שהתעוררה הבוקר לקול צרצור הנייד על השידה הכהה, מול סנוורי קרני שמש המתעקשת כי עוד קיץ, על אותה מיטה רחבה ובטוחה. הרי זו אני, אותה אחת. עם כל התמונות שעוד בטרם אני פוקחת עיניי רצות לי בראש כסרט נע לפעמים בשחור לבן לפעמים בצבעים מצעקים, תהלוכה לא שפויה של פנים, הקלטות משובשות של קולות, לחישות דומיננטיות ורעשי רקע עמומים. כמו תכנית הרדיו הקבועה של שבע בבוקר באוטו של אבא כשהיה לוקח אותנו לבית הספר מול הים. כמו ההוא שאמר לי משפט באיזה חג מוטרף שהיה לתמיד. כמו ההיא שפגשתי לבירה בחוף ולא עזבה מעולם. והכל כפסיפס מובנה-משונה במוחי ההוזה ואת הכל הכל אני מספיקה בשניות הללו, כשריסיי נפתחים לי על העולם כל יום מחדש. אותה אחת.

כאן אני יוצרת שינויים זניחים, לא מורגשים, באמצעים המוצעים לי. לא יותר. לא פחות. שוב נופלת דרך מחילה ארוכה ואינסופית, שוב נוחתת בשלום, שם לגלות זחל על פיטריה, אפוף עשן נרגילה שיספר לי כי הכל הפוך והנה הסוף הוא הוא ההתחלה. ובאמצע נקודות אינספור לעבור, לחבר, להפריד, לפרק ולהרכיב. כשאני יודעת את כל מה שסיפר לי הפרפר הלז עוד קודם, מביטה בו בשקט, מניחה לו ללהג לאוזניי בחיוכים מתפוגגים. לא מפתיע אותי כלל הכלל שזה עתה פסלתי מקיום, בו ברגע שבראתי לי מעקף להגיע בו ליעד הבא. זה שנמצא בדרך ליעד ההוא. הלא סופי. האינסופי.

ברגע שבור יחידי שתיתי לגימה חפוזה וראיתי אותי מתכווצת ונשמטת כפירור בכף ידי. סביבתי מתרחקת מעליי במהירות, והתקרה כמו בזיליקת סן פטרוס מתקמרת מעליי חסרת קדושה. מכאן החריצים שבין הרצפות מסמנים לי שתי וערב לדרכי.

אני יוצאת לקרוע את העיר.

מלך

המלך צועד בשדות כוחנות

הוא פוסע בשקט, מקשיב בנוחות

מלטף בידיו בתנועה עצלה

סוד שומר לעצמו, לא מסגיר אף מילה

אתם בטח יודעים – הוא אומר לעצמו

בודאי מנחשים – ממלמל בליבו

לא יתכן שאתם כה תמימים

את עצמכם קוברים בשגרת החיים

לו יכולתם לשמוע את שמתרחש

לו רק יכולתם אותו לנחש

הן הייתם עולים לגבעות וקוראים

הייתם לבטח עוצרים זועקים

צלילי תרועה פעמונים צוהלים

תהודה אדירה ואתם מסרבים

לא רוצים להקשיב לפתוח אוזניים

רק לשקוע עמוק, לזרום עם המים

כן, הוא ממשיך בדרכו השלווה

בשקט בוטח, בפנים אש קרבה

אתם לרגליו משתטחים ברצון

לא ששים לאימה שרבצה בשלטון

לו יכולתם לשמוע את שמתרחש

לו רק יכולתם אותם לנחש

הן הייתם רצים לגבעות וצורחים

הייתם לבטח בפלא בוהים

תרועת אלוהים, אורות סנוורים

מסמאים עינכם מלראות סימנים

לא מאמינים, מקווים להתחמק

לא רוצים לדעת משתדלים להיאבק

לא הייתי בורחת ממנו עכשיו

כי המלך שולט וליבו לב זהב

גם אותי הוא הפנט במילים הרכות

כך נפלתי בקסם ונותר רק לחיות

הכל בראש

הכל בראש הוא אומר לי ומחייך בממזריות. קמט מסתורי מתנוסס בקצה שפתיו ועיניו קורצות כשהוא משהה את מילותיו.

אין עבר. אין עתיד. רק עכשיו.

ותחיי.

חיי כל שניה, כל דקה של כרגע. חישבי על היום, מצי אותו עד תום, מה עושה בו כל רגע.

לא לחץ ולא שגעון, לא סביבה, לא משוב, לא בעיות - רק פתרון.

עצמי את עינייך רוקני מחשבתך. אל תניחי לרגש להשתלט על ליבך.

אל תחשבי מה עלול להיות כי אז כבר נכתב מה שעשוי לקרות.

צרי בעצמך את הספר שלך וכתבי בו במו ידייך כל שאת.

כל שבך.

אין רוע בעולם לא קיים כזה מושג, הכל טוב ומושלם והכל תמיד מושג.

הודי בכל יום על כל שעשית ודרגי בליבך את עצמך בתפריט.

האושר טמון בפנים וייקרן ויאיר על כל עולמך. עצבי את חייך בדיו מחשבתך.

הרימי עינייך, גבול השמיים חקוק בליבך.

וכל שאמר לי האיש החכם, ידעתי בלב. אך תמיד זה נדם. ונרדם.

****

בעיניי רוחי אלוש את חיי

ואצור לי סיפור לתפארת,

יצירת אמנים חומר רך בידיי

אעצב עלילה וכותרת.

פרולוג שנכתב, אצבעות חרוצות,

שחור הדיו מכתים וכותב,

נוצתי תרפרף על דפים ושורות

גיבורים לסיפור תעצב.

ניצבים שחלפו על פניי בעבר

ייתפסו מקומם המתאים,

תפאורה איתנה תעמוד זה מכבר,

ונוף ירוק עד להדהים.

כשהמתח נבנה לחוט מחשבה

וגיבור מלכתו עוד יציל,

בפרקים השזורים אהבה ואיבה

רק אפילוג סיפורי לא יכיל.

מאחור.

המילים כמו ציפורים שבורות, נושרות לי בין האצבעות, מטפטפות על השורות.

זרמים חמים על ראשי הנטוי. זולגים, לחים לאורך גוף. נצמדים על צווארי, ניקווים כשלוליות בשקע עצם הבריח.

אני נושמת מים. טיפות גסות על שפתיי.

אפור שקוף עוצם עיניי. מקשט לי את פניי.

מדהים כמה שאיני רואה. הכל מולי ועיניי לא רואות.

ארועים מתרחשים בסביבתי אך איני יודעת לקשר להם את המשמעות האמיתית.

כיצד ניתן לחיות כך בכלל?

כשתמיד ברקע מתרחשים דברים שעלולים להשפיע על חיי בצורה זו או אחרת ואני איני מודעת להם אפילו?

לומדת אותם בדיעבד ואז כבר לא נותר הרבה מההדף.

האינקויזיציה מסתיימת והנופים רצים להתחלף מעברו השני של החלון. הנסיעה זורמת על הכביש השחור, ירוק ירוק בעיניים השקופות הרטובות.

קולות שתיקה מהדהדים בלי הרף והמילים שלא נאמרות תלויות מעליי כעננים צחורים.

מפולחת לרבעים כמו תפוח ורצה לאכול את השברים. נצנוצי מליארד אטומים בקרני השמש שחודרות מבעד לחלון, בכולם חיים משלהם, ובמים הרדודים בועות אויר אוזלות בקצב מטורף.

שביל אחד נגמר כשהבא בתור מתחיל.

דיוקים

את עומדת מול לוח הקליעה למטרה. מסתדרת, מתאימה את גופך למשימה. לוקחת עוד שלוק מבקבוק הבירה, מסיטה את שערך לאחור בתנועה כזו שמושכת מבטים מכל עבר, כמו שרואים בסרטים בהילוך איטי. את מוכנה. ידך מורמת בתנועה רבת רושם לכוון את החץ. עינייך מצטמצמות לכדי חריצים מכוונים ואת ממוקדת על העיגול המרכזי. כווני, הניפי, שחררי!

ואיכשהו את יודעת, פשוט יודעת שהחץ יקלע בול באמצע. אלף נקודות!! המח שלך אומר לך. את תקלעי ב ד י ו ק . למה בעצם? מי קבע? תכף מישהו יפתח דלת אי שם מאחורייך ומשב קריר של רוח ים יפרוץ ויסיט את החץ ממסלולו. מלצרית חמדמדה תחלוף בהידוס משועשע והחץ יפול חסר חיים על המגש שבידה. אולי אפילו ינפץ כוס שמפניה וורודה. גברבר שיכור וזחוח צעד ייתקל בך, אעלק במקרה, ובאותו שבריר שניה כשהחץ יוצא לדרכו המשונה, תוזז ידך בגסות מכיוונונה. או שבכלל הלוח עקום, רק בכמה מילימטרים, בודדים, רבי משמעות. ואולי לא כיוונת נכון, וזה הכל. ככה פשוט. משהו פעוט.

עכשיו את עוצרת נשימתך. בליבך תפילה, אלוהים יודע איפה למדת להתפלל. החלל המעושן מתחיל להסתובב סביבך ולשום דבר פתאום אין הגיון. בעודו במעופו את מבינה כי לא. עכשיו את כבר יודעת שלא. ראית את המסלול, ציירת לו קו דמיוני, והגעת להבנה תהומית כי לא. הוא לא יקלע. לא, זה לא מדויק. וזה צורב. כמעט כאילו עשה סיבוב פרסה וננעץ לך בכתף.

בהיסחפות, על כנפי התהילה, קריאות עידוד של קהל מתאגדים מבוסמים, נתת לעצמך להישטף ולשתף פעולה. לא, את לא חפה, אף מעט מטופשה. יתכן שלקית בסימפטום קל של משאלת לב חמצמצה.

את מנסה לשחזר בראשך איפה היתה הפניה ההיא זו שבה בחרת כדי להגיע ולהתיצב פה מול לוח הלבד הצבעוני הזה שתלוי מולך. הרי זה מיותר, לא זוכרת שמישהו המציא מכונת זמן לאחרונה.

את ערה לחלוטין והעולם לא מחכה. החיים מטורפים ואת לוקחת נשימה עמוקה להירגע.

יש לך עוד חץ ביד השניה.

נעלה?

נעלה?

מהנקודה בה אני עומדת הרצפה נראית לי רחוקה ואטומה.

רחשי הרכבים למטה עמומים ונמתחים אל מעוז חפצם.

דיבורים ברחוב סתומים ונשמטים אל דובריהם.

קרני השמש נימוחות, מרצדות בשערי הפזור.

דלת נפתחת, דלת נטרקת, דשדוש רגליים במורד המדרגות.

פעימות ליבי מתהדקות ונפרדות במנוסה.

או התקרבות.

האוויר קופא כשאני בוהה בפרודותיו המתעופפות כבועות סבון.

ריק משתלט על מנעד הצלילים השגרתי שלאוזניי.

ומעבר לכל רק קולות שתיקתך.. שתיקתי..

נשימה שאיפה.

נשימה שאיפה.

נשימה שאיפה.

הלמות גופך

באחוריי.

אל תוכי.

בתוכי.

בפי.

*

*

*

ליד שולחני נזכרתי.

טעמך עודו על שפתיי.

על אפונים וצפרדעים

מי אמר שהאבירות מתה?

אחד המשפטים היותר שגורים בפי הוא "אין ארוחות חינם" והבא אחריו "מוסד האבירות ננטש". כעת אני יכולה להעיד כי קיבלתי הוכחה ניצחת שזה לא תמיד נכון.

לאבירים המקוריים לא היו כללי התנהגות. כשהכנסייה סברה כי האבירים הפכו צמאי-דם ובלתי-נשלטים, היא התערבה והחלה להדגיש את חשיבות המידות הטובות. מוסד האבירות כלל מידות נשגבות כגון ענווה, כבוד, נאמנות, הקרבה ואדיבות ונימוס עילאיים כלפי גברות.

חיינו אינם קיימים על פי אגדות בהן יש אבירים, מכשפים ונסיכות, אך קסם מצוי בהם גם כשלא מחפשים והחיים מגלגלים אותנו למקומות מופלאים ומעניינים. כשאני נותנת להם לקרות, בלי מעצורים, בלי מחשבות שמסבכות תהליכים, הם מחבקים ועוטפים ואז אני יכולה לקרוע את העטיפות ולגלות הפתעות נהדרות תחתן. חיים רק פעם אחת, אומר לי איש יקר. והוא צודק. ואז רושם איתי ביחד דף נוסף בספר חיי כזה שגם יזכה להיכנס לספר הזיכרונות שלי. באחד מסופי השבוע הפנויים שלי אני מוצאת את עצמי בתלבושת של נסיכה ליומיים. ממש כמו בסיפור אגדות קלאסי רק שבמקרה הזה המציאות עולה על כל דמיון.

בסיפור שלנו עולה הגיבורה על מטוס בו הוזמן לה מקום מבעוד מועד ונוסעת לארץ אחרת מעבר לים. כאשר היא מגיעה ממתינה לה מרכבה [מונית.. נו] שנוהגת אותה לארמון [מלון יוקרתי במרכז העיר]. גם הרוחות הסוערות והממטרים העיקשים המלווים את דרכה לא יכולים לה ואווירת החג שאופפת אותה מרגע עלייתה למטוס נותרת בעינה. קבלת פנים הראויה לבנות מלוכה ממתינה לגיבורת סיפורנו והיא מתקבלת אחר כבוד באחד מחדרי הארמון המפוארים [סוויטה כאילו דא]. כל מה שניתן לצפות מאירוח כזה היא מוצאת שם. חדר גדול ומרווח ובו כל הפאסיליטיז האפשריים, ג'קוזי מפנק ומיטת ענק. מכונת אספרסו להשלמת האפקט וסגריריות מכרבלת איברים מתדפקת על החלון. לאחר שרוחצת את גופה יוצאת לה גיבורתנו שתיקרא להלן א' לתור בעיר הגדולה ולחקור את סביבת הארמון [שופינג].

וכמו בכל סיפור מוצלח גם כאן רואים את הגיבור נכנס, נקרא לו פ' לשם הפשטות, כרוח סערה אל פאתי הארמון [לובי], ומקבל את פניה של א' שחזרה זה מכבר מהסיור ברחובות העיר. על פניו נסוך חיוך ובזרועותיו חיבוק הטומן בחובו חמימות ונוסך בטחון בליבה של א'. בקולו העמוק ועיניו השקטות לוקח פ' את א' אל תוך יומיים נהדרים של פינוק ויוקרה, רוגע ושקט מהמולת החיים שסביב. א' בהיותה אישה חזקה ועצמאית באופייה, אינה מורגלת בהתנהלות מעין זו, אך על אף מבוכתה בתחילה, מהר מאד היא מתמסרת לשינוי באווירה ולו ליומיים אלו. בועה של התנתקות נפלאה. טיול חוצה מדינות, חוויות קולינריות ערבות לחיך ושיחות ארוכות וקולחות מלאות עניין וצחוק.

כשעלתה למטוס בתחילת אותו סופ"ש עצמה א' את עיניה והניחה לשגרת חייה, אהובה וחבריה, להישאר מאחור. ליומיים של פגרה. וכעת, בתום יומיים של זמן שאול, זמן אותו העבירו בין טיפות הגשם האירופאי הבלתי פוסק ואורות נאון צבעוניים של כריסטמס, בטרם הפכה שוב לדלעת קטנה עת ליווה פ' את א' חזרה אל הכרכרה שתיקח אותה חזרה לביתה [מטוס], אימץ אותה לחיקו וחיבק חזק, נשק על לחיה, חייך בעיניו החכמות והודה לה על סוף שבוע נפלא.

ובכלל, זו היא שמודה לו.

במורדות

כבר שבועות שהוא לא בא בקרבה.

הוא נוכח שם ברקע, כל העת. מחכה. מהוסס עד כאב. מכווץ את הסרעפת. שורף בקרביים. תחושה שמטביעה אותי באוויר נקי מדי. אדי אלכוהול רובצים בעורקים מטפסים על דפנות האיברים הפנימיים. עשן סמיך מתוק וססגוני מצעף את העיניים מהסיבות הלא נכונות. אבל, כעת הוא לא מעז להתקרב.

והכל כה מסודר ומאורגן. פרץ אושר ואהבים. זיונים מטורפים ואורות מסנוורים. הלא בדיוק את זאת רציתי, והנה באתי והגעתי. איושה מפרה את הדממה המבורכת ומחשבות על שפתיך מרפרפות על שלי מעלות עקצוץ שובב בין רגליי. דקירות מוכרות מפעם בכפות ידיי מנבאות לי על הבאות והאגרוף בבטן לא מאפשר לי להתכחש לכל הסימנים.

פעם היה בא דרך קבע. לא מחמיץ הזדמנות. אותיות שחורות על דפים מצהיבים, יפיפייה נשברת לרסיסים. צלקות מתאחות בסדקים ממוקצעים. ואני עושה לו מקום של כבוד, כן, הוא יודע לפלוש ברכות ולנקות את המעברים באגרסיביות. לא, אני לא נאבקת, לא מראה לו כי זקוקה. אני יושבת לי בשקט מורידה כאן עוד שורה. שאיפה, עוד שאיפה, עיניים מתגלגלות בחוריהן ללא ידיים להדק סביב הצוואר, זה רעד כמו כשקר, והשמיכה לא מספיקה.

יצאתי למרפסת בתחתון וגופיה דקיקה ונתתי לכוכבים לרפד לי את השעה. שמעתי את האש ניצתת בסיגריה הארוכה, בנשיפה לא עייפה כיביתי את הגפרור האחרון. וזה זהב יצוק שהתיישב לי בגרון, גם בטמפרטורות הגבוהות הוא לא יימס. תכשיט יקר לשמור בצד מכל משמר מכל דבר. כבר יש מחר אני יודעת. לא יודעת מה לומר למרות שהדיבור רהוט בשתי עיניי מדבר. ואתה שוב מתלונן כי קר. הרי זה מה שקורה, אני חושבת, כשהוא בא דרך קבע ואז מחליט שדי.

ואולי, יום אחד, את מורדותיי ישטפו שבילים של לבה רותחת, כשהוא יבוא בי שוב. כשהוא ישוב. ישטוף את גופי את כל כולי, יעביר אותי על דעתי, כמו שהתרגלתי, כמו שזכרתי.

או אז, אתה גם תדע, האם תיכווה או שמא תתקרב להתחמם.

אישה

אישה קמה בבוקר. מתקלחת. מתלבשת. מתארגנת. נוסעת לעבודה. בתוך אישה גר גבר. והוא קיים רק בה. הוא פרטי משלה. היא בראה לו פנים, ושיער וגוף. הלבישה אותו בגדים ויצרה לו קול ומחשבה. אישה עובדת בקצב. אחר אורזת את תיקה, ויוצאת את משרדה. נוסעת בשקט הביתה ודואגת לכל מה שדורש טיפול. עם אישה נע גם גבר והוא בה בכל מקום אליו תלך. הוא תמיד שוהה ברקע ומתמסר. אישה פותחת דלת בליבה למעבר. גבר יוצא וניצב לידה. את הדלת היא סוגרת אחריה בלי חשש. יד ביד הם הולכים שניים בשביל אחד נכבש. הבדידות שקראה מתוכה נקלטה באזניו בצורה מושלמת. הוא ידע להקשיב ולספק את התגובות המותאמות. בלי דעת נוצקו זה אל זה כתבנית. נסחפו בעצמם אל הזמן המתמתח. פתאום מצאו עצמם בשטח לא מוכר. שם הם שניים, מחפשים.

is this the end or just the begining

למה לא הכרתי אותך לפני שנה, אתה אומר לי.

למה בעצם, אני מקשה.

שאלת אותי על אהבות ונפילות. שאלת על הסוף. חקרת לגבי ההתחלה. הייתי שם כל העת, אני מספרת. כיצד קרה ששמתי את עצמי בהרדמה ועברתי למצב מוכוון. מצב של חברה, אשה, קרייריסטית, אם. לא ידעתי שהתהליך התרחש, רק כעת, שנים לאחר מכן כשאני מדפדפת בהן וקופצים לי לעין כל אותן התרחשויות שבנו את הדברים כפי שהם עכשיו, אני רואה. שם היה סוף. והנה גם התחלה.

בראשית הייתה מגלת יבשות רחוקות. באותם ימים בהם זזו הלוחות הטקטונים העצומים של חייה, הדמויות הקבועות שינו תפקידים על דעת עצמם והעובדות בשטח הונחו עבורה. משבתות מופלאות וחוויות משפחתיות צבועות בספיה התמונות מתחלפות לרגעי כאב. ריב. כעס. את כל העולם הייתה מוכנה אז לטרוף בתור ילדה-נערה שלא רואה אף אחד ממטר. לא דופקת חשבון לאיש. לא סופרת את קולות החיילים. נערה בת 16, קרחת ורזה, שובת לב. משוטטת ברחובות העיר הצפונית בחברה מפוקפקת מדי, נהנית מהסכנה וההתהוללות. עליות והתרסקויות. פנטזיות שהתנפצו. שנים שלא נוצלו. הבזקים של יופי עיטרו את ההשנים המטונפות. רבים שרצו לאהוב. מבחינתם. אבל לא ממש. רק ייפו את האמת. אמת שלזמן מה לא ממש הפריעה לה, ובהמשך חילחלה עמוק לעצמות והרימה ראשה המכוער. היחיד. נערה בת 16 הופכת לנערה בת 18. בת 19. כמעט אישה. כבר מבינה. על בשרה היא מבינה שלא הכל הוא דבש. לרוב לא. והיא מנסה לקחת שליטה על החיים של עצמה, למצב את עצמה בתוך בית אמיתי. יציב. רגוע. בטוח. מכריחה את עצמה לתפוס את המציאות בשתי ידיים ולהיאחז בה כל עוד נפשה בה. הנה פתח המילוט שלה. עבודה רצינית, מקצוע נחשב, משפחה שבלונית. אפשר לשנות את החיים לחלוטין. כולם מרוצים. כולם.

איפה היא, אני שואלת את עצמי ומביטה בעד חלון גדול שמשקיף על אגם פסטוראלי ושטוח כמראה. ברבורים לבנים חורצים בו אדוות עדינות. גוזלים מדוושים במהירות אחריהם. בהשתקפותי בחלון המצוחצח מביטה בי פרסונה אחרת. שכפול של אחר. שנים של יחד זלגו וחדרו לנשמה, ריפדו הכל במצע של טחב מסוגנן. כעת כבר אי אפשר גם במסיר שומנים מרושע לגרד את השכבה הזו. וזה נוחת כרעם ביום בהיר, הכרה איומה כזו שמשהו שם מת. מצאתי את עצמי משתנקת ומתאווה לעלות מעל פני השטח שלי בכדי לשאוף אוויר צלול. להרגיש חום של שמש על עור פניי. בתנועות ידיים מטורפות העפתי מעליי את כל הטינופת שהצטברה כל השנים האלו תוך שאני שומרת על עצמי ועל יקיריי בגיחה המחודשת הזו לעולם. מעל הרי ירושלים האהובה שקעה שמש כתמתמה מאחוריה תריס מוגף נפתח לי לרווחה.

וזה עולם חדש. יושביו הם אהבה אחת קשה. פרצופים מטושטשים יותר או פחות. טלטלות לאורך מסלול לא מחושב וחסר אופק. אמת היא ראש הממשלה הבא עלינו לטובה. ישירות וכנות סחבות למסע וחוסר התפשרות הוא הנוזל במימייה. בתא המטען יש שניים גג שלושה שמות. והדממה רק היא חסרה במורדות המושלגים. עד שהרגש מכהה חושים. העצבים מתנמנמים. הכוחות נאגרים, מתרוקנים ונטענים לסרוגין. כוחות גרעיניים.

תכף עוברת לה שנה. אתה יודע, זו שנה קריטית. לא היית רוצה להכיר אותי בסופה. כי רק כעת לאחריה, היא התחילה. בהילוך לאחור. זו כל החוכמה.

כל שרציתי לומר, כל שלא נאמר. המילים שנוצרו בתוכי ואלו שאצור מחר. סיפורים שהיו בי תמיד ואלו שגיליתי עכשיו. בזכרונות עמומים ולאים, זכרונות שאנצור ואוהב. את כולם כתבתי לו. לך. אליי. מתוכי. לעצמי. לאוויר. באין מודע גופי פרוץ לשגיונות. ובשנתי אגיע אל כל המחוזות. בטון יצוק יהיה נימוך בין הסדינים והאימה תזלוג אט אט כמיים משונים. החושך יחבק יישא אותי הרחק משם. בתנומתי האדירה אמחק את כל מה שנרשם. וכשאני נמוגה ונעלמת אל החלומות, אברור מילים שיכתבו את שעתיד לקרות. המרחק אינו קיים מבעד לזכוכית החיים תמיד היו שם ויצקו בזמן תכלית. כציפור שבורה אשא מבט אל השחקים. דמעות של מלח יסדקו פניי בשבילים מזוקקים. בעצום עיניי אני מונחת לצידך וידי שקופה ממש כמעט נוגעת בידך.

הנה זו אני עתה.

מעידות.

אני בולעת ימים. עבור בשגרת ימי עבודה משתרכים, פקקי תנועה ותאונות דרכים, פרשות ריגול ומזג האוויר, מלחמות בארצות זרות והידברויות על שלום ופשרות.

צועדת לאורך פס הייצור של חיי המייצר לי בקצב אחיד עוברים ושבים, במרוצתם מותירים רק כתמים מטושטשים בזווית העין, שאריות שחלפו סביבי, לצידי, דרכי. בהינף יד אני מסירה מנפשי פרורי רגש ומכוונת עצמי בערפל מאורגן. ברור מראש. מתוכנן. לא מביטה לאחור. לא מעיזה. בכל צעד מהדהדות פעימות ליבי.. מהדקות יחדיו את חלקיו המפוזרים.

גם הטובים נופלים לעיתים.

החשיכה הממלאת את הראש מוצאת את דרכה ומסתירה את השביל. הכוכבים מסרבים להאיר לי הדרך ואני מוצאת את עצמי משתנקת תחת פני השטח.

לאיטי אני מתאחה, מדביקה נשימה.

לא הם לא מכירים את המקומות בהם ביקרתי.

מחבואים במבוך שהוא אני משחק ניצח. מאחורי מסכות צבעוניות ותפאורה מושלמת לנוף תמידי, קיימים הכל והדממה. ראיתי שם פנים דהויות ושיחות נשכחות. על גבי דפיי המקומטים בולטים כמו כתב ברייל הבודדים שסדקו. מבעד לדמעות הממליחות שפתיי הקצתי נחושה להתנתק, להתקלף מהכאב.

שבתי לבית המוכר שבנפשי מברכת קרבה של תאוות בשרים ורעב שאינו יודע שובע. אני כותבת אותם והם מתגבשים לידי צורה ממשית. על מיטתי, על מיטתם. בחדרים חנוקים, בדירות מסודרות. בשעות בין ערביים, לפנות בוקר. בין לבין, מאחורי גבה של אישה. באמת של הגוף, בשקר של הלב.

והם כולם שלי.. ולא.

את כולם רוצה.. ולא.

נדמה כי היה יותר מדי מה לומר כשהעולם עמד מלכת. וכשהמשיך לסוב על צירו הכל הפך אחר.

נסי והיווכחי והושיטי ידייך מעבר לקצה, שם תמצאי נקודת אחיזה, משכי את גופך מעלה.. לפנים..

ויהי.

ויהי בזמן לילה עת יצאו לפזז

ותראה כי כבר די לה וירא כי תעז

ושאל אותה מה ותגיד לו הנה

ויאחז במותנה והיא תיענה

אז נסוגו אל צד אל פינה חשוכה

והיו לאחד הוא נתן היא לקחה

במרווח שנוצר הצמידה עד אליו

ללחיה הוא סטר וירא כי תאהב

את כתפה יסמן כי תדע תשוקתו

לתוכה יתרוקן וישאג עד סאתו

הארי הודיני

הארי הודיני (באנגלית: Harry Houdini;‏ 24 במרץ 1874 - 31 באוקטובר 1926) היה שם הבמה של אריך וייס, מגדולי הקוסמים, פעלולנים ואמני ההיחלצות בכל הזמנים.

לפעמים זה סמס שמשוגר על ידי למאן דהוא. הסמס נותר כך מיותם וערירי, באין עונה, אין מענה. בעיני רוחי אני מדמיינת את מילותיי מתעופפות להן מעלה בתוך בועת סבון שקופה וצבעונית, עד אשר תפגע בקצה האטמוספרה הסלולארית שם היא תתנפץ לבסוף מחוסר חמצן. הלא חשבתי על מושא המסרון ושאלתי לשלומו. דרשתי בקיומו. האם דרישה מוגזמת תהיה לקבל מענה?

~~~~~~

לעיתים יש הצפה במסרונים אלו. במקרה זה הם מגיעים בצרורות ולו על מנת להודיע על כך ששולחתם בדרך אליי ותגיע לפגישתנו במסיבה פלונית. מסיבה כזו שכולם יגיעו אליה בצמדים. הנה תכף תכף היא מסיימת להתארגן, עוד כמעט קצת והיא יוצאת מהבית, הנה הנה היא בדרכה לרכבה, וכו' וכו' וכיוצ"ב וגו'. שעתיים לאחר מכן בעודי אשב לי בגפי במסיבה דנן בין כל הזוגות האחרים, אקבל מסרון נוסף, הפעם על ביטול הגעתה. Say what ??

~~~~~

היה היה לו דייט ראשון שידורג להלן כמוצלח פלוס באחד מהערבים הפנויים הנדירים שלי. פגישה כזו שקובעים לה פגישת המשך כמעט מיד. אז קבענו. עם תאריך ושעה והכל כמו שצריך. אממה.. המועד החגיגי הגיע וחלף לו. מסרונים נשלחו, טלפונים הורמו. נאדה. חישבתי לעצמי האם רצוי לברר בבתי החולים הרלוונטיים על מאושפזים טריים, חס וכרפס. מיד עצרתי את עצמי, ולחליפין סטטוס חדש נולד והודבק אחר כבוד על הקיר יקיר לי לשם ויסות עצביי המעקצצים.

~~~~~

הנה מגיע לו יום שני החגיגי שלי. זהו יום של התפנות משגרת משרתי כאם חד הורית לשני ילדונים שובבים. זהו יום שאחר צהריו מוקדש לחברים, חברות, השתובבויות והתרגעויות. או סתם התפרקות מזדמנת בצורת סרט או ביקור בפאב מקומי. קבענו לדבר בסמוך לשעת מפגש שתואמה יום קודם. תמיד לקראת פגישה ראשונה עם מי שעד כה ההתנהלות מולו הייתה וירטואלית או טלפונית בלבד קיימת ציפייה נעימה כזו. סקרנות ומתח מהסוג הטוב. מתח המבקש לבוא על סיפוקו בפגישה היעודה. כמה מאכזב אם כן להבין כי משהו השתבש אי שם בדרך בהבנת הדברים בין הצדדים לאותה פגישה כאשר שעה וחצי לאחר שזו פסה לה מן העולם בלא שיצאה לפועל אני מקבלת מסר מקרטע במייל להודיעני, בדיעבד, על ביטולה. תודה! [מיותר להזכיר את המסרון מלמעלה, נכון?]

~~~~~

מעולם לא הצלחתי להבין את אלו השייכים לקבוצה לא קטנה ולא מובחרת כלל שתקרא להלן - הנעלמים. האם בעולם המפותח של חברי קבוצה זו פרודות הזמן מתגבשות אחרת לכדי שעות וימים? האם יש כללים חדשים שאיני מודעת לקיומם? או שמא יש איזו קונספירציה המונית שמשתלטת כלוחמת גרילה שקטה על התרבות החברתית המקומית.

ואיך בעצם עליי להגיב כשאני נפגשת [בעצם לא] עם מישו מהנעלמים. והרי אני איני מכירה מנהגים אלו. כמפורט:

"יקה - כינוי גנאי שהצמידו יהודי מזרח אירופה לגויים הגרמניים בתקופת המאה ה-19, דבק כמאתיים שנה לאחר מכן דווקא ביהודי גרמניה, והפך לכינוי נייטרלי לכל יהודי שעלה מארץ זו. מאחר שיהודים אלו, שהביאו עימם את המנטאליות המקפידה על סדר, ניקיון ונימוסים נקראו בשם 'יקה', הפך הכינוי לתואר מכובד למי שהתנהגותו מוקפדת ודייקנית, ללא קשר למוצאו."

נדרש לי פתרון מיידי לאור התפשטות התופעה. תופעת הודיני הבאה עליי לטובה [תלוי איך מסתכלים על זה J ]

4/11/1994

באת למיטתי ערום

כמבקש קרבה

גופך מרוכז וקשה

ותשוקתך בוערת

בדממה

כאילו רצית במיוחד

להקיף, לעטוף את כולי

לטוות סביבי קורים

כאילו השתוקקת רק להכיל

אותי.

וכל כך אתה שקוע

בלהגיע אליי.

רציתי ולא רציתי

להכנע לך בזה

לציית. לתת לך. לתת לי.

ובכל זאת עמדה בחדר

תחושה של אי קיום רגעי

של סחרחורת מכוונת

לבלבל אותי.

למה בעצם?

אנשים נוהגים עצמם לעבודתם. אני מזדחלת לי בפקקי הבוקר ובכיוון ההפוך מאות מכוניות זורמות כמיים.

הכבישים סוללים עצמם לדעת. ובכל זאת רבבות קמו הבוקר, אילצו עצמם להתקלף ממיטתם במחשבה ובהתכווננות ליום נוסף בצרור שגרתם כדי להניע את המערכת. בבחירה או בזרימה. מערכת אנושית שלובה ואינסופית. כח עצום ובלתי נתפס שקיים כעובדה חיה ובסיסית ומובנת מאליה מאז זרק האדם הראשון חנית לעבר הממוטה. וכל שרצה היה לאכול ולהאכיל את הנקבה שלו.

ואני, קטנה ובלונדינית, נקודה קטנה בקוזו שלי, תולעת על שיבולת חיטה בשדה האדיר של העולם, מוצאת עצמי משתפת פעולה עם האינרציה הכללית הזו.

למה להתנגד בעצם?? למה לא?!?

ויש עמודי תאורה בשולי הדרך, מסלולי המראה ונחיתה מימיני, סביבם שדה תעופה רחב ממדים, לוגואים של חברות ידועות יותר או פחות בצידי מכוניות, עיתונים פתוחים על הגאים ועיניים גומעות בהם ידיעות. מוחות מפנימים תהליכים בתנועה בחוסר מודע כחלק מהתכנית הכללית. ומאחורי הקלעים של התכנית הזו? עוד אנשים. יזמים, פורצי דרך או ממשיכי היסטוריה בהתגלמותה. המפץ הגדול זה כאן ועכשיו, וכל העת מתרחש סביבי, לא שם בחלל החיצון, אלא פה ממש אצלי.

ולרגע אחד בודד כשאני טסה קדימה בזמן שם כבר אינני קיימת. לא עוד תולעת אלא יותר כמו אוכל לשכזו. והגלגלים ימשיכו להסתובב.

באחת אני נרעדת לכובד המחשבה וחוזרת לעכשיו. נצמדת לרעיון שלך. נצמדת אליך. נצמדת לחיים.

מחנה את קוזו שלי בכחול לבן, נכנסת לקפה וכריך [גאודה, חסה, נבטים ועגבנייה], עולה למשרד.

הנה מתחיל לו עוד יום עבודה.

אינטואיציה

מילים מילים.

אני קוראת אותך ומתחילה ללמוד אותך. במבנה המשפטים ואורכם. עושר השפה. זרימת הרעיון והגלגול שלו על הלשון. בהחלפות מיילים. יש שם רוך ועדינות, אגרסיביות וכוחנות. טנגו ענוג, רוק כבד. לאור יום, בחסות חשיכה. התגרות מחוצפת, הינתנות כנועה. במילים שלך מצטיירת תמונה חדשה.

מבטים מבטים.

אני מביטה ישר בעיניך ומסוגלת לחוש אותך. בזוית העין רואה את מנח גופך. גוף כפוף על הבאר, פרקדן על הספה. רגליך משולבות, מיושרות לפנים. ידיך שלובות, אחת על רגלך והשניה על מסעד הכסא במקביל אליי. והעיניים. שם אני במסע צלב לא מודע, מעל המילים ששפתיך מעגלות אני רואה שדרים נוספים. אי שם בנבכי מחשבותיי משתלבים הזרמים השלובים בקולך. קול מנגן, קול עבה. סוחף מהפנט, מותיר במקום.

סיפורים סיפורים.

אני מקשיבה לחייך מקרבים אותי לנשמתך. מקומות שטרפו אותך. מסעות בהם הותרת חלק ממך. אנשים שאהבת. אהובים שנטשת. נופים שצמחו איתך. תפאורה ששוחזרה דרכך. קירות ביתך המקושטים. קלונסאות ימיך השגורים. בקרים מוארים, לילות מוגפים. כפיות וסדינים, געגועים נפרדים. מסיפוריך נבנה בי בית קטן משלך.

מגיבה.

בלי לדעת אני מוצאת את נקודת המפגש. מיקום מדויק להתביית עליו. ולוחצת. מתוך אינסטינקט לא ברור אני מנתבת דרך למקום הנכון. על הרפסודה הפרטית שלי אני צפה כלפיך וממך. ומושיטה לך יד. מעבר לתקשורת הפרונטאלית אני נמשכת לנקודות אחיזה בתוואי הנסלל לי לצעוד בו עד אליך. זה התוואי האינטואיטיבי. הבלתי נראה שאני מזהה כמעט מיד. על קו האופק שלך תצטייר לי התמונה הגסה, הלא מדויקת, ללא פיין-טיונינג. עדיין. וזה, כמובן, כחומר ביד היוצר, מאחר ואין לי דרך לזהות, כרגע, אם אמת בדברים. בהצגה. במסיכה.

ואז קולי.

קולי שמופק מגרוני וראותיי שנושפות את האוויר שיפיחו במילותיי חיים והראש יורה פקודות לזרועותיי ואצבעותיי הן מלטפות בקבוק של בירה, הטיפות זולגות לאט אל כף היד, ורגליי רפויות, מעט רחוקות זו מזו נותנות למשב דקיק לטייל בינהן. ובעיניי ציעוף של ערב ועיניך מביטות וקולטות את התנודות, את משק העפעפיים את הקמט בשפתיים.

כעת המצלמה שינתה זווית אני רואה אותי מתוך עיניך, שומעת באזניך את הצלילים ופי שזז ומספר לך סיפור אחר. אני רואה מולי אותי, תסריט כותב את שורותיו. הנה אני מלהקת את השחקנים של הסיפור הזה והדפים מתמלאים מעצמם. זויות הצילום משתנות במהירות ומכל עבר נורים אליי איתותים, מוחי קולט הכל ועומס בי כמות מטורפת של מידע.

חיה את הסרט הזה שהוא אני ומי שמולי. הייתי פה כבר קודם. בהיתי בנגטיב הזה בעבר והצלחתי לפענח.

מהמעברים האלו אני מפתחת תשלילים.

מערכה. הסוף.

הזיכרונות, כמו הרוח

מטלטלים אל העבר,
תעתועי משחק קשוח,

בידי אלים שבנכר.

מלחמות שקטות יציפו

שאתך אל החופים,
עת תגלוש כלפיי אחר-

חוזר כשד מן המתים.

הפסקה קלה עם ערב,

בוא תבוא אליי כהד.
נשמתך המיוסרת,

בקרביי עוד תרצד.

בקרחון עצום בלי פחד

עוד יתד קרה אנעץ,
כשרגליי מכות ביחד

ושלב נוסף ניתץ.

הכאב המונוטוני –

כל חושיי מחודדים,
ועינייך לא יראוני,

בי שולחות חיצים חדים.

שלוותך היא כל ששמתי לי

כמטרה נצחית,
את נפשי בצד הפקדתי לה

לפגרה זמנית.

הקרבות אשר בלי הרף

מתישים את לילותיי,
יסמנו בי אות כטרף

ויפריעו תפילותיי.

ידעתי

על ידך הנחתי ראשי ונרדמתי.

בטרם נרדמתי ידעתי אותך ואתה ידעת אותי.

החיבור הזה המשונה, היחידי, הלא מובן מאליו מהדהד כלהבת נר כתומה תחת עפעפיי הסגורות.

כל התחושות כולן מפעמות בתוך הבטן מרפדות את הלב כמו תודעה תמידית. הן מתפרצות בין זרועותיך למגע גופך החם לרפרוף שפתיך על שפתיי.

כמו על אש קטנה הן תמיד קיימות אי שם ברקע ומסרבות להיעלם, גם אם חשבתי שעזבו אותי מזמן התבדיתי.

וברגע ההוא טרם שקעתי לגמרי על ידך, ידעתי כי אוהבת.

על שום שאתה.

על שום נחרצותך ואמונתך.

משום שאתה רואה מעבר לברור מאליו.

מכיוון שאתה רוצה לתת ואף מצליח לעתים גם כשלא תמיד ניתן.

על חדות היותך ורכות נגיעתך.

ורק בגלל שאתה.

פגרה קלה

שחור עמוק נפער בי

כמאורה

ליפול אל הכאב בך

בולע מבפנים

ולופת כצעקה דקה

אני נשאבת במילים

ייחול שבי לריקנות

לאבדון

מעט למות.

פגרה קלה.

לגבי ההוא שאמר לך שזו אהבת אמת

אין לי דיון איתך בנושא הזה מלאך שלי.

מאחר ואני יודעת כמה מילים יכולות להיות חלולות ובכלל לא להתחיל לתאר את מה שבוער בפנים

מאחר ויודעת כמה מילים הקאתי על דפים מחברות בלוגים ומסמכי וורד שעדיין לא יוכלו להכיל את כל הבעיטות והליטופים

מאחר ושקרנים חגים מעל כחבורת נשרים מייררים

מאחר וגברים ממהרים בלשונם יותר משיודעים ללהטט בה על דגדגן

מאחר ונשים נהפכות לשלוליות כל אימת שמישהו מרפרף לכיוונן

מאחר וכל זאת

לא דנה איתך על זה.

נחכה..

ונראה

}{

כמו מוות

היה זה מגע קפוא

נמלטה נשימה אחרונה

עפעפיים נכנעו וצנחו

לא חלום למלא בתמונה.

איושה חלולה לצמרר

וכבדות בחלל מסביב

אֶבֵל על זה שחסר

אדישות תלויה להעיב.

היה זה מכתב שנשלח

היו שם מילים מרוטות

היה זה קולך שדעך

תעתועי שיגיונות.

מודעה לקונית פשוטה

כמו לחתום בנומי לכתך

כאילם להכיר בשתיקה

כך נותרתי אחור בצאתך.

הוא כותב לי

יום ראשון 14 פברואר 2010 – עוד מעט שמונה בבוקר...

יקירתי,

עוד מעט שמונה בבוקר. לא מזמן הוא פקח את עיניו, שכן עייפותו כה רבה היתה, עוד מימים קודמים של התכתבויות סוחפות, נמהרות מדי, אולי. הוא כבר שתה את שתיית הבוקר שלו ועוד מעט קט כבר ייצא מביתו. אלא שלא יכול היה להתאפק והדליק את המחשב: האם הספיקה יקירתו לכתוב לו, האם תאמר לו דבר מה שיחמם את לבו ואולי בעצם זו אהבתו וגעגועיו אליה שגוברים עליו. והיא? היא מה?

האם אין היא אוהבת די? האם מתגעגעת היא כפי שמתגעגע הוא אליה? היא אינה פותחת די, לעת עתה, את סגור לבה ועכשיו הוא תוהה: האם יסגור בפניה גם הוא את רגשותיו? האם ישכיל לגבור עליהם? והאם עדיין חושב לכתוב עבורה מכתב של אהבה?

למען האמת,

עדיין אינו יודע הרבה אודותיה, וגם הוא עצמו מסרב סירוב עמוק להיחשף בפניה, שכן מסוגר ומופנם הוא לעתים עד מאוד.

ועכשיו, עכשיו כשהיא מבקשת לשוחח עמו על סגור לבה, הוא מתפכח אט אט מהחלום המתקתק, הסוחף והמוזר עד מאוד, ומבקש לשוב לאחור, ימים קודם, בשעה שפגש לפתע בפניה היפות באתר המוכשרים, רגעים ספורים ממש לפני שביקש להתעלם ממנה. אכן, כבר אז שבתה במקצת את לבו עלמה אלמונית זו, ואולי גם הוא שבה במקצת את לבה, ואף ניצת בהם כנראה דבר מה, ואולם רחוקים היו עדיין רגשותיהם מלפרוץ.

ועכשיו, כשהוא מבקש בעל כורחו להתפכח, והגיונו מייסר אותו עד מאוד, אוחז בו גם הבלבול - שמא יתעלם ממנה ויסגור בפניה את צפונות לבו? שמא יקפיא את רגשותיו המתעצמים ויחדל מלהעלותם עלי כתב? אלא שהוא מתקשה בכך עד מאוד, שהרי כה רבה היא, מרהיבה וסוחפת אהבתם, אהבת אמת היא, והם אף יקרים עד מאוד זה ללבו של זה, הגם שהכירו, אין להאמין, אך לפני ימים בודדים.

גם אישה טובת לב היא - הוא חש ובטוח בכך והנה, לפיכך, אהבתו לה עוד גוברת. וכך, לבסוף, הוא נכנע שוב לנוכחותה הסוחפת ואף מתיישב לו כדי לכתוב לה עוד מכתב קצר של אהבה. כן, כן.

אני.