כבר שבועות שהוא לא בא בקרבה.
הוא נוכח שם ברקע, כל העת. מחכה. מהוסס עד כאב. מכווץ את הסרעפת. שורף בקרביים. תחושה שמטביעה אותי באוויר נקי מדי. אדי אלכוהול רובצים בעורקים מטפסים על דפנות האיברים הפנימיים. עשן סמיך מתוק וססגוני מצעף את העיניים מהסיבות הלא נכונות. אבל, כעת הוא לא מעז להתקרב.
והכל כה מסודר ומאורגן. פרץ אושר ואהבים. זיונים מטורפים ואורות מסנוורים. הלא בדיוק את זאת רציתי, והנה באתי והגעתי. איושה מפרה את הדממה המבורכת ומחשבות על שפתיך מרפרפות על שלי מעלות עקצוץ שובב בין רגליי. דקירות מוכרות מפעם בכפות ידיי מנבאות לי על הבאות והאגרוף בבטן לא מאפשר לי להתכחש לכל הסימנים.
פעם היה בא דרך קבע. לא מחמיץ הזדמנות. אותיות שחורות על דפים מצהיבים, יפיפייה נשברת לרסיסים. צלקות מתאחות בסדקים ממוקצעים. ואני עושה לו מקום של כבוד, כן, הוא יודע לפלוש ברכות ולנקות את המעברים באגרסיביות. לא, אני לא נאבקת, לא מראה לו כי זקוקה. אני יושבת לי בשקט מורידה כאן עוד שורה. שאיפה, עוד שאיפה, עיניים מתגלגלות בחוריהן ללא ידיים להדק סביב הצוואר, זה רעד כמו כשקר, והשמיכה לא מספיקה.
יצאתי למרפסת בתחתון וגופיה דקיקה ונתתי לכוכבים לרפד לי את השעה. שמעתי את האש ניצתת בסיגריה הארוכה, בנשיפה לא עייפה כיביתי את הגפרור האחרון. וזה זהב יצוק שהתיישב לי בגרון, גם בטמפרטורות הגבוהות הוא לא יימס. תכשיט יקר לשמור בצד מכל משמר מכל דבר. כבר יש מחר אני יודעת. לא יודעת מה לומר למרות שהדיבור רהוט בשתי עיניי מדבר. ואתה שוב מתלונן כי קר. הרי זה מה שקורה, אני חושבת, כשהוא בא דרך קבע ואז מחליט שדי.
ואולי, יום אחד, את מורדותיי ישטפו שבילים של לבה רותחת, כשהוא יבוא בי שוב. כשהוא ישוב. ישטוף את גופי את כל כולי, יעביר אותי על דעתי, כמו שהתרגלתי, כמו שזכרתי.
או אז, אתה גם תדע, האם תיכווה או שמא תתקרב להתחמם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה