את עומדת מול לוח הקליעה למטרה. מסתדרת, מתאימה את גופך למשימה. לוקחת עוד שלוק מבקבוק הבירה, מסיטה את שערך לאחור בתנועה כזו שמושכת מבטים מכל עבר, כמו שרואים בסרטים בהילוך איטי. את מוכנה. ידך מורמת בתנועה רבת רושם לכוון את החץ. עינייך מצטמצמות לכדי חריצים מכוונים ואת ממוקדת על העיגול המרכזי. כווני, הניפי, שחררי!
ואיכשהו את יודעת, פשוט יודעת שהחץ יקלע בול באמצע. אלף נקודות!! המח שלך אומר לך. את תקלעי ב ד י ו ק . למה בעצם? מי קבע? תכף מישהו יפתח דלת אי שם מאחורייך ומשב קריר של רוח ים יפרוץ ויסיט את החץ ממסלולו. מלצרית חמדמדה תחלוף בהידוס משועשע והחץ יפול חסר חיים על המגש שבידה. אולי אפילו ינפץ כוס שמפניה וורודה. גברבר שיכור וזחוח צעד ייתקל בך, אעלק במקרה, ובאותו שבריר שניה כשהחץ יוצא לדרכו המשונה, תוזז ידך בגסות מכיוונונה. או שבכלל הלוח עקום, רק בכמה מילימטרים, בודדים, רבי משמעות. ואולי לא כיוונת נכון, וזה הכל. ככה פשוט. משהו פעוט.
עכשיו את עוצרת נשימתך. בליבך תפילה, אלוהים יודע איפה למדת להתפלל. החלל המעושן מתחיל להסתובב סביבך ולשום דבר פתאום אין הגיון. בעודו במעופו את מבינה כי לא. עכשיו את כבר יודעת שלא. ראית את המסלול, ציירת לו קו דמיוני, והגעת להבנה תהומית כי לא. הוא לא יקלע. לא, זה לא מדויק. וזה צורב. כמעט כאילו עשה סיבוב פרסה וננעץ לך בכתף.
בהיסחפות, על כנפי התהילה, קריאות עידוד של קהל מתאגדים מבוסמים, נתת לעצמך להישטף ולשתף פעולה. לא, את לא חפה, אף מעט מטופשה. יתכן שלקית בסימפטום קל של משאלת לב חמצמצה.
את מנסה לשחזר בראשך איפה היתה הפניה ההיא זו שבה בחרת כדי להגיע ולהתיצב פה מול לוח הלבד הצבעוני הזה שתלוי מולך. הרי זה מיותר, לא זוכרת שמישהו המציא מכונת זמן לאחרונה.
את ערה לחלוטין והעולם לא מחכה. החיים מטורפים ואת לוקחת נשימה עמוקה להירגע.
יש לך עוד חץ ביד השניה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה