המילים כמו ציפורים שבורות, נושרות לי בין האצבעות, מטפטפות על השורות.
זרמים חמים על ראשי הנטוי. זולגים, לחים לאורך גוף. נצמדים על צווארי, ניקווים כשלוליות בשקע עצם הבריח.
אני נושמת מים. טיפות גסות על שפתיי.
אפור שקוף עוצם עיניי. מקשט לי את פניי.
מדהים כמה שאיני רואה. הכל מולי ועיניי לא רואות.
ארועים מתרחשים בסביבתי אך איני יודעת לקשר להם את המשמעות האמיתית.
כיצד ניתן לחיות כך בכלל?
כשתמיד ברקע מתרחשים דברים שעלולים להשפיע על חיי בצורה זו או אחרת ואני איני מודעת להם אפילו?
לומדת אותם בדיעבד ואז כבר לא נותר הרבה מההדף.
האינקויזיציה מסתיימת והנופים רצים להתחלף מעברו השני של החלון. הנסיעה זורמת על הכביש השחור, ירוק ירוק בעיניים השקופות הרטובות.
קולות שתיקה מהדהדים בלי הרף והמילים שלא נאמרות תלויות מעליי כעננים צחורים.
מפולחת לרבעים כמו תפוח ורצה לאכול את השברים. נצנוצי מליארד אטומים בקרני השמש שחודרות מבעד לחלון, בכולם חיים משלהם, ובמים הרדודים בועות אויר אוזלות בקצב מטורף.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה