רעידת אדמה

שקרים שקרים

מי משקר פה למי

פחדים פחדים

מי מפחד מול מי

דרכי מילוט, תעתועים.

כה לחשת, רצית לחלום

ונישקת,

פערת תהום.

קליפה קפואה, פרורים

כתבת ליבה,

ובפנים?

מעולם לא היית שלי

המקום ההוא הפרוץ

לא שלי

ובכלל

למעשה

מהפינה הזו, לא רואים יותר מדי.

שולי מעילך מציצים מעבר למפתן

ומה שנותר מדמותך

פיסת בד מהוהה.

דהוי זה הצח החדש

העיניים שלי חורכות פתחים בתפאורה.

זו הצגה שנייה, שנויה במחלוקת

הבמאי התפטר

כל הניצבים נבלו על הסט.

כולם הפכו לבובות ראווה

ואתה, עודך עומד מנגד,

אין לך מושג.

חכי

כוכב אחד נוצץ תלוי על הירח,

ילד יחיד בחצר המשחקים מתנדנד.

להבה חרישית בוערת בשדה מתלקח,

והרגע שהגיע בו צריך להיפרד.

עלה נידף ברוח מסמן את שחלף,

טווס גאה שכוח בירק מטייל,

שרב לוהט עם ערב מתדפק אל תריס מוגף,

אברך חוזר הביתה משסיים להתפלל.

ילדה יפהפייה תועה בדרך יחפה,

אמא טרם שבה והבית עוד חשוך.

בפארק חצי מואר יושבת את כפופה,

לכיוונך צועדת מבטי במבטך כרוך.

חכי לי אהובה המתיני בלכתך,

שקיעת חמה צבעה פנייך מול הים,

חבקי, אחזי אותי עוד רגע בבואך-

תקופת חיים חלפה כשרחש צעדך נדם.

סערות

סערות ברחוב, את לא בורחת.

סלסולים אפורים עושים שמיניות על האספלט הקר.

עומדת מול הסופה, ידייך מרימה לצדדים

כצלובה, מביטה ברוח היישר לפנים הצורבות

פרקי ידייך מאדימים. הדם גועש בעורקים

את רואה רעמים. שומעת את ניצוצות הברקים

לא, את לא תזוזי ממקומך.

כאן את נעמדת, עינייך מצועפות

ואין דרך חזור

לא מאוחר מדי, ואת יודעת. הפנמת כבר מזמן

אבל עכשיו את כאן.

מתיצבת אל הזעם הנורא, תוקפת חזרה.

לא מתגוננת. מטפסת במקום.

שאגה תפער חור בשמיים השחורים, אין רעד בגופך

את כסלע רחב מימדים. נעוצה בקרקע

לא מתפשרת. כאן את נשארת.

פירורים

עכשיו זו אני מכתיבה את הקצב.

אני מתמקדת. ממקדת את כל היותך בי. בלשוני. בחום הרטוב שברגעים אלו פושט בך. מאלצת אותך להתמסר, לא אני לא אוותר, מעמיסה עוד ועוד ואתה מתפתל, ראשך מתחפר בין הכריות וידיך מחפשות אחיזה. ידיי מפשקות את רגליך, לאפשר לי גישה, לאפשר שליטה מלאה. בך.

עכשיו אתה רחוק רחוק, לא כאן, מחוץ לזמן. אתה נשמט ונאבד, נפרד ממעצורים, בגופך יש כאוס נהדר, אני מאלצת אותך לתת לו למלא בך את כל המבוכים, בכל המעברים שלך כבר אין מקום מלבד התהום והיא משתלטת.

כעת זו אני, ברצוני, תשוקתי, אני כאן כלביאה כדי למצוא בך את טרפי. להעביר אותך על דעתך בלי להרפות. בלי להרשות, לך להימלט.

חוש, את המגע הבלתי אמצעי, את לשוני, היא מטפסת, מנקודה אחת, וממשיכה. ואתה, כמו עומד על צוק, ניצב מול מרחבים לא נגמרים, הרוח שורק באוזניך מבקש ממך לקפוץ מהקצה. אתה תיקח את הניתור, ללא היסוס, אני עוזרת לך לקבל את ההחלטה, אני נחושה, ולא תבין שתזנק מבלי לדעת מתי ולאן תנחת.

ברגע זה זו אני, מהתלת בגופך. מנווטת מעופך. בפי אני בונה סביבך חומה גבוהה לכלוא אותך בעונג השורף, המלטף, אתה מתמלא ומתקשח. מן הערפול המפואר אתה גונח. כאן אני מתעקשת, לא מבקשת. לוקחת בעצמי, כצורר אדיר אל חדרי חדריך אני עכשיו פולשת. בעומק הגרון כמעט טועמת אותך וידי מביאה, מניעה, מסעירה, סוגרת עליך, אני מציגה בפניך את הדרך היחידה. לנחיתה.

הנה אני, לוגמת אותך. עוד רגע קט, ומרפה. מביטה.

הנה אתה, מולי, מתרסק. מתפורר.

ובפינה הימנית.... חבית, פחית וכמה בקבוקים של בלוז

rewind it from the end

מביטה בכוכבים בהרצה לאחור

המבט יורד. לא עולה.

צלילי הבלוז לוטפים לך את הלחיים

תשתי, תשתי, הרגישי את החום המזוייף במורד הגרון

מרפד את קרבייך

חריף, מחליק עם כל העצב

אבל לא באמת שוטף אותו.

וזה תמיד חלק מהעניין.

עכשיו יש סימנים של חורף.

אומר לך בכנות, מותק, זה לא עובד אף פעם.

Massive Attack - Live With Me

ראות

כמו האור שפקח את עיניי

חלום שנמוג לאיטו

מבטך שליטף את פניי

נפרד בכאב מיתתו

מכאן רואים עד הים

ראה, זו אני מאותתת

שלמות תמלא ותידם

עוד אגיע הלום, מנווטת

ירח כחול

ברגע של לבד הרמתי ראשי מעלה וראיתי אותה. צחורה. בעצם חשוכה. ליקוי לבנה. באינטרנט נכתב שקוראים לזה ירח כחול. חיפשתי בקצוות רמז לצבע הזה ולא מצאתי. ובכלל לא מצאתי רמזים רבים מדי אז. ואני הרי אוהבת כחולים. אין בעיניי רגע אחר, מבודד מכולם, מאשר לצוף על הגלים השקופים כאילו כחולים האלו במרכזו של קיץ לוהט ולתת להם לקחת אותי איתם בלי רוח לקרר את פניי המלוחות. אולי רק הרגע הבא אחריו כשאשכב על הסדין הלבן הפרוש לכבודי על החוף וליד תיק הקש שלי ממתין לי בקבוק סטלה שטרם הספיק להתחמם יותר מדי.

וכשהרמתי ראשי והוא היה כמעט כבד מהזרם הסואן, ידעתי שעיניים אחרות מביטות בליקוי ממקום אחר בכפר. בכביש הקרוב שעטו משאיות בנהיגת לילה ליעדן והעירו כלבים מנמנומם במרפסות שכנות. בבית סופה שקטה התחוללה תחת פני השטח. ילדון אחד שהתעקש להישאר ער למרות עיניו שמתנגדות להחלטתו כדי לצפות במחזה מעלינו. והוא יוצא ונכנס, נכנס ויוצא, בודק התקדמות שם ברקיע. ליד הכוכבים.

תמיד רציתי לצאת בערב ראש השנה האזרחית. לרקוד, לספוג שמחה וצהלות. בלילה ההוא לא יכולתי להביא את עצמי להיפרד מהכסא. נדמה כי צילה של השמש מכסה גם על האור שבי ואני לוקה. רגע של חשכה.

בזמן אבוד אי אז הייתי בטוחה שהדרך שלפניי תלולה וטרשית מכדי לצעוד בה. הפרד ומשול שיננתי לעצמי בלי הרף וסילקתי מוקשים במו ידיי. וכשאני חושבת על טווח זמן של שנה, שנים עשר חודשים, שלוש מאות ומשהו ימים, זה עוד המון זמן ומי חושב כל כך הרבה קדימה. דצמבר קר במיוחד לשבת בו על המרפסת הענקית שלי, תחת פרגולה מקורה וכוס מוחיטו קרובה אליי, נחמה בכוס זכוכית, טיפות כבדות של גשם נהדר מרעישות לי את השקט.

חודש מאוחר יותר, ביום של התגשמות משאלות לב, קיבל את פניי זר פרחים אלמוני,המתין לי בפתח ביתי, עיטר אותו פתק מושקע שלא נכתב מהלב. תחת קרני שמש שקרנית של חורף שנשכח מזמן, קראתי שוב ושוב את הפתק ולא הצלחתי לראות מעבר לשעה הקרובה. גם השעון על השידה איחר בעשר דקות באופן קבוע.

היום העליתי סיכום של כל הסטטוסים שלי בשנה האחרונה. יישום חביב כזה שמלקט את המשפטים הקצרים, לפעמים חמדמדים פעמים אחרות צועקים מן המסך, אוסף אותם לכדי תמונת מצב שנתית. וקראתי שם שנים עשר חודשים. עם השירים אצלי בפלייליסט שנאספו בשלוש מאות ומשהו ימים האלו נאספו כמעט בדם גם אלפי מילים דוממות.

מעבר לפינה יש פאבים חשוכים, שועלים טובי לב, הפתעות קצרות, מהלומות מחנכות. זה הטטריס שלי הפרטי ואבני המשחק בו נערמות לאיטן.

שנה משם, על אותו כסא, עם חורף מעט אחר וכוכבים שהחליפו את הקודמים, יש שורות מושלמות לצד רווחים שנותרו בין לבין.

היום נזרקתי שנים לאחור

בואדי שתחת הבית השתוללה שריפה ליל קיץ אחד. מטוסי כיבוי כיסו את השמים והלילה נעשה צהוב-כתום כמו פסי שקיעה. גיצים של אש ריצדו על פני הלילה השחור, גחליליות כאילו עליזות שפיזרו בכל שיח את להבותיהן הלוחשות. ריח העשב החרוך, חריף באפי שנים ארוכות אחר כך. עשרות אנשים וכבאים נואשו לכבות את הדליקה שפשטה בהר. הים סתם פיו מנגד ולא עשה דבר. רק דליי ענק שהורדו מהמטוסים אל תוך לועו והוא מזג בהם את מימיו המלוחים. אלה טסו בלאות ויאוש אל הקרב שהתרחש במורדות שהיו פעם ירוקים, הלוך ושוב זרו תוכנם בלשונות האש שלא תש כוחן. וכל שנותר לעשות היה להביט בבעתה ממרפסת הקומה העליונה של הבניין שלנו. להשתומם על המראה המלובן, חיות בר ברחו, נסו על חייהן משתעלות כילדים חולים בחורף. אדום כתום לי בעיניים הדומעות והגרון חרב, צמא למים. בוקר קיץ מעונן ולא סגריר. כאילו אלוהים הציז זכוכית כתומה על השמיים. מזכוכיתו הכתמתמה יציץ כילד על ברואיו וישתאה מול הקרבות הניטשים בהריו. שלושה ימים של שגעון קיצי עשן. בכל תחנות הרדיו הסטטיסטיקה סופרת חיות בר שניספו. שלושה ימים שהשמיים מעוננים בחום מלוכלך והכל בהילוך איטי, בציפייה לדרמה מזעזעת שתרגש אנשים משועממים. ואני חזרתי משיעור פסנתר, נסיעה באוטובוס דרך ואדי ניסנס ומשם הביתה. רצתי מהתחנה באמוק מטורף כי בבית אפשר לנשום להבדיל מהבחוץ. וכעת האדום הפך שחור כמת. גזעים מפוחמים בלבד שרידים לטבע שנפל חלל על להבו. בין גחלי כחליל החורש ושרידי קידה קוצנית מצאתי ניצני רקפות.