עכשיו זו אני מכתיבה את הקצב.
אני מתמקדת. ממקדת את כל היותך בי. בלשוני. בחום הרטוב שברגעים אלו פושט בך. מאלצת אותך להתמסר, לא אני לא אוותר, מעמיסה עוד ועוד ואתה מתפתל, ראשך מתחפר בין הכריות וידיך מחפשות אחיזה. ידיי מפשקות את רגליך, לאפשר לי גישה, לאפשר שליטה מלאה. בך.
עכשיו אתה רחוק רחוק, לא כאן, מחוץ לזמן. אתה נשמט ונאבד, נפרד ממעצורים, בגופך יש כאוס נהדר, אני מאלצת אותך לתת לו למלא בך את כל המבוכים, בכל המעברים שלך כבר אין מקום מלבד התהום והיא משתלטת.
כעת זו אני, ברצוני, תשוקתי, אני כאן כלביאה כדי למצוא בך את טרפי. להעביר אותך על דעתך בלי להרפות. בלי להרשות, לך להימלט.
חוש, את המגע הבלתי אמצעי, את לשוני, היא מטפסת, מנקודה אחת, וממשיכה. ואתה, כמו עומד על צוק, ניצב מול מרחבים לא נגמרים, הרוח שורק באוזניך מבקש ממך לקפוץ מהקצה. אתה תיקח את הניתור, ללא היסוס, אני עוזרת לך לקבל את ההחלטה, אני נחושה, ולא תבין שתזנק מבלי לדעת מתי ולאן תנחת.
ברגע זה זו אני, מהתלת בגופך. מנווטת מעופך. בפי אני בונה סביבך חומה גבוהה לכלוא אותך בעונג השורף, המלטף, אתה מתמלא ומתקשח. מן הערפול המפואר אתה גונח. כאן אני מתעקשת, לא מבקשת. לוקחת בעצמי, כצורר אדיר אל חדרי חדריך אני עכשיו פולשת. בעומק הגרון כמעט טועמת אותך וידי מביאה, מניעה, מסעירה, סוגרת עליך, אני מציגה בפניך את הדרך היחידה. לנחיתה.
הנה אני, לוגמת אותך. עוד רגע קט, ומרפה. מביטה.
הנה אתה, מולי, מתרסק. מתפורר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה