סלסולים אפורים עושים שמיניות על האספלט הקר.
עומדת מול הסופה, ידייך מרימה לצדדים
כצלובה, מביטה ברוח היישר לפנים הצורבות
פרקי ידייך מאדימים. הדם גועש בעורקים
את רואה רעמים. שומעת את ניצוצות הברקים
לא, את לא תזוזי ממקומך.
כאן את נעמדת, עינייך מצועפות
ואין דרך חזור
לא מאוחר מדי, ואת יודעת. הפנמת כבר מזמן
אבל עכשיו את כאן.
מתיצבת אל הזעם הנורא, תוקפת חזרה.
לא מתגוננת. מטפסת במקום.
שאגה תפער חור בשמיים השחורים, אין רעד בגופך
את כסלע רחב מימדים. נעוצה בקרקע
לא מתפשרת. כאן את נשארת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה