בואדי שתחת הבית השתוללה שריפה ליל קיץ אחד. מטוסי כיבוי כיסו את השמים והלילה נעשה צהוב-כתום כמו פסי שקיעה. גיצים של אש ריצדו על פני הלילה השחור, גחליליות כאילו עליזות שפיזרו בכל שיח את להבותיהן הלוחשות. ריח העשב החרוך, חריף באפי שנים ארוכות אחר כך. עשרות אנשים וכבאים נואשו לכבות את הדליקה שפשטה בהר. הים סתם פיו מנגד ולא עשה דבר. רק דליי ענק שהורדו מהמטוסים אל תוך לועו והוא מזג בהם את מימיו המלוחים. אלה טסו בלאות ויאוש אל הקרב שהתרחש במורדות שהיו פעם ירוקים, הלוך ושוב זרו תוכנם בלשונות האש שלא תש כוחן. וכל שנותר לעשות היה להביט בבעתה ממרפסת הקומה העליונה של הבניין שלנו. להשתומם על המראה המלובן, חיות בר ברחו, נסו על חייהן משתעלות כילדים חולים בחורף. אדום כתום לי בעיניים הדומעות והגרון חרב, צמא למים. בוקר קיץ מעונן ולא סגריר. כאילו אלוהים הציז זכוכית כתומה על השמיים. מזכוכיתו הכתמתמה יציץ כילד על ברואיו וישתאה מול הקרבות הניטשים בהריו. שלושה ימים של שגעון קיצי עשן. בכל תחנות הרדיו הסטטיסטיקה סופרת חיות בר שניספו. שלושה ימים שהשמיים מעוננים בחום מלוכלך והכל בהילוך איטי, בציפייה לדרמה מזעזעת שתרגש אנשים משועממים. ואני חזרתי משיעור פסנתר, נסיעה באוטובוס דרך ואדי ניסנס ומשם הביתה. רצתי מהתחנה באמוק מטורף כי בבית אפשר לנשום להבדיל מהבחוץ. וכעת האדום הפך שחור כמת. גזעים מפוחמים בלבד שרידים לטבע שנפל חלל על להבו. בין גחלי כחליל החורש ושרידי קידה קוצנית מצאתי ניצני רקפות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה