כך

יותר מדי אלכוהול, זו הסיבה. מחדד את המחשבות, את החסר, את ההיעדר, העקצוץ על הכתפיים, בעורף, החשוף. חשיכה שקטה, מושלמת בהיותה. ממלאה פתחי חדרים.

במקום מסוים אנחנו נפגשים. אני והחסר. הוא יושב מולי, מוזג לי עוד כוס. אני בוהה בה, ידי מרימה אותה אל פי. אפילו לא חושבת. לוגמת. כעת לוקחת עוד שאיפה והראות מתכסה.

יושבים, מנהלים שיחה. לא צריך יותר מדי מילים כדי להבין במה הדברים אמורים. הוא מעלה טיעונים, אני מקשיבה, כדרכי, מפנימה, כהרגלי, מחשבת, כי זו אני.

זו שיחה קולחת. אין ויכוחים. מעלים טיעונים, בעד ונגד. אני מקמטת את המצח הוא מציין עובדות בשטח. אומרת לו שניה, מביאה עוד בקבוק. אין שום סיבה נראית לעין שיעמוד שם במטבח, מצוברח, על כך שטרם נפתח.

צללים מנחמים, יושבים בשקט בפינה ומקשיבים. אני והחסר מתלבטים לגבי הצעד הבא.

lack

הם שנים שמתגעגעים.
לאו דווקא האחד לשניה.
אז הם יושבים, מכורבלים, מחובקים, זה בזה.
מתגעגעים.
שותקים.
נושמים, ניחוח עצם הבריח.
וזה לא שהם הגיעו לשם במקרה, הם תאמו עמדות קודם לכן.
ידעו את שצפוי לקרות. לא היו שם אשליות.
גישור על פני תהומות דומים. מקורבים.
ביחד, ובנפרד.

אוקיאנוס

הדלקתי עוד סיגריה, לגמתי מעט מהכוס. לא היה דבר אחר לעשות כשהמוסיקה הזיזה לי מעט את הישבן על הכסא החורק. אתה אלפי קילומטרים מכאן אז מה הטעם בלומר לך כמה.

כמה כמה צועק מישהו על החוף ואני מסובבת את ראשי לכיוון השקיעה, כן זו שלא טרחתי לצלם כי כמה שקיעות כבר אפשר ללכוד,

הן, יהיו כאן גם מחר.

לו

היית תופס את השמיכה שמעליך ומסיט אותה הצידה, לסמן לי את הדרך פנימה, אליך.

אני הייתי עומדת שם, מתגרה, מעט חצופה, מניחה לקצוות השיער להסתיר עין אחת ולשניה לנצנץ לך את שעומד לבוא. עומד.

את היין האדום שבכוס שלי הייתי שותה באדישות מופגנת, מחפשת בפסים השמנוניים עתידות, שוקעת בהזיות. 

התשובה שלך שלא הגיעה הותירה עקבות של הזמן המדויק בו ביקרת כאן. ראיתי את עיניך קוראות את מילותיי והסנטר שלך זז מעט כמו שהוא זז כשאתה נזכר בסצנה שסגרנו. 

אולי אלו הזיותיי בלבד שמאפשרות לי לראות את התרחיש קורם עור וגידים, הבעות פנים ושפת גוף.

מוזגת עוד כוס יין על התריסים בוץ ומים עכורים אולי אלו הסדקים שנותרו בתפרים הרבים. 

על הצג קפצה הודעה ממך.

אתה רצית אותי לפני עשר שנים אני טענתי מנגד שלא כך היה.