כותרת

הריק קיים והוא מושלם מונח אי שם מופלא בפשטותו התמודדי עם תכולתו ללא מורכבויות מיותרות כיתבי כמה שורות הוציאי את הכל על המסך הפרידי בין עיקר למלוכלך נקי את הכלים הלא שלובים הלא ברורים המשחק הזה הוא נגד החוקים המשונים שלא בראת בכלל קיבלת בירושה זו סתם עוד אמירה תלושה היי שקטה את לא עושה דבר שאינך רוצה מצאי פירצה את שוב נוטה להסתבך עיצרי שניה סתכלי סביבך כתמים כתמים ומריחות דמויות סתומות והזיות יותר מדי חלקים הרוב בכלל לא מסתדרים תפסיקי כבר להסתכל לכל הכיוונים להזיז את החלקים מצד אל צד זו את לבד מעשרה יוצא אחד קלפי שכבות מטונפות הסירי מתוכך פרשנויות מירטי עוד כמה שיערות עמדי על דקויות אמצי את כל הרעידות בגוף היפטרי מהטרוף זה די שקוף איך לא ראית זאת מההתחלה כשעוד היית שקולה צעדי בדרך לא סלולה ציירי כעת את המפה ואל תחמיצי את הנוף את יכולה למנוע את הסוף.

זו רק רשימה קצרה

בספק שבינינו מוטל רק השקט. 

אתה לא יכול שלא לתת לאצבע או שתיים לתפוף לי על הרגל, היא כבר שם, ידך. הראש שלי שתמיד נולדות בו מחשבות ומשחקים בו תכנונים יוכל רק לנוע ולנחות בשקע צווארך.

זה לא ציור, זו משיכה.

מה היה הדבר אשר גרם לך לשים לב אליה דווקא עכשיו, אחרי כל הזמן הזה שהיא שם וגם אתה? מה היה הדבר ההוא שאפשר לך לענות לו דווקא עכשיו, אחרי כל הזמן הזה שהוא שם כמעט מהתחלה?

עיניך נוחתות על שלי ומתחייכות מעצמן כי כאן בועה והיא נשמרת, עכשיו אצבעותיך ממלאות את הרווחים שבין שלי. 

בכנות שממלאת את הפינה השקטה שלך אפשר להדליק משואה.

בגלל הדימוי שלך לגעגוע

כל פעם שהיא רואה אותו עם הנקודה הירוקה, היא מזיזה את החץ הקטן לכיוונו כדי לראות את התמונית שלו מרחפת לכיוונה מהמסך.

אבל אז היא מסתכלת בטריי על שולחנה ורואה שאין שם בכלל מילים. כל מנהלות החשבונות האלו, הן לא עומדות בקצב. וגם הן טועות בהתאמות והיא צריכה להחזיר להן לתיקונים.

והיא פותחת חלונית קטנה, והסמן מהבהב מולה, שואל נו מה, תקלידי פה משהו אני לא יכול לעמוד כאן כל היום!

והיא לוקחת אוויר ומניחה את שתי ידיה על המקלדת ואז פולטת את כל האוויר בבת אחת. הרי אין לך מילים!

אז היא כותבת לו.

אולי יש לך במקרה מילה? מילה אחת קטנה. פשוט אזלו לי. ויש כמה דברים חשובים שבשבילם אני צריכה אחת כזו. 

יש התכווצות בתוך הבטן ודגדוגים בכפות הידיים ועקצוצים בין הרגליים ונשימות עמוקות ומחשבות ארוכות. אני ממש חייבת מילה.

קסם, הוא אומר לה.

קסם, היא חוזרת אחריו. קסם?

כן, הוא אומר. תצטרכי קסם בשביל לטפל בכל הדברים האלו שאמרת במילה אחת.

על השפה

לפעמים, רוב הפעמים, אני אלך. אסתלק ולא אביט לאחור. אולי רק רמז, כי אני לא יודעת לעמוד בפני הסקרנות שלי.

למרות שבגופי יכאב רצון להיוותר. לרצות יותר. להישאר.

ללפות אותך, בשתי ידיי, להצמד בכל אורכי [הלא רב] ולהרגיש. את כל ששם, וגם מה שעדיין לא התממש.

ואז אני נוסעת ברחובות העיר הזו, שתמיד נוסכת בי אנרגיות מוטרפות ולא קשורות לכלום, מעבירה הילוכים כאילו הגיר שלי עשוי חמאה שעמדה על השיש כל היום, כאילו הכבישים האלו נוצרו לצמיגים המסיעים אותי, כאילו כל הדרכים הביתה מסתדרות במיוחד כך שהדרך תזרום, הכי מהר שאפשר. ומרגישה שכל העולם הזה בכף ידי.

ברגעים האלו בהם אני חותכת את כולם בסכין של התחושה שלי בלבד, אני יכולה לחבק את השגעון שבלא להיות איתך באותו רגע, לשאוף אותו לעומק הריאות, ולנשוף אותו באיטיות מוגזמת. כזו שתותיר אותי ממש על הקצה. כמו להישען על רוח עזה. כמו לדעת שזה עתה נכנסת למיטתך, סבבת על צידך ועצמת עיניים על היום הזה. אחוש את זה במורד הבטן, בין רגליי בקצה שפתיי.

כמו להשאיר את עצמי על קצה של אורגזמה נפלאה. 

ב"ט מותק אחד.

תזכיר לי מה שמך

אז הוא יורה לכל הכיוונים. בלי הבחנה, בלי מטרה מוגדרת. מרסס את הסביבה הקרובה, הרחוקה, לא משנה לו היכן יפגע. רוב הזמן הוא עוצם את עיניו ומשתדל בכל כוחו לא לחשוב יותר מדי. כי הוא כזה. הוא לעולם לא ישתנה.

אני מכירה אותו טוב, פעם היינו רק כאלה של שלום שלום, לא מאריכים בשיחה. מה שלומך הייתי שואלת, טוב תודה היה עונה. וממשיכים כל אחד בענייניו הפרטיים. היום, אחרי שנים, זו כבר מערכת מיוחדת מלאת רבדים של השקיות וליטופים, של שקיעות וזמזומים בלתי פוסקים. קח לינק, תביא חיבוק. אפשר גם וירטואלי. בלילות הארוכים של הבדידות מתעסקים בהיסוסים והבנה דקה. חכה דקה, חזרתי.

ביום ההוא ידעתי לאן אני הולכת, זה הרגיש כמו שכנוע שנבט מתוך כלום, אז נכנסתי לרכב ובחרתי כיוון. מעולם לא התעמקתי בחוקיות של ידיי על ההגה, רגלי על דוושת הגז, בעדינות אין קץ. הרכב כמעט מנחש אותי לוחשת את הכיוון בתוך ראשי כמו מכשיר ניווט אילם. ובדרך למקום ההוא שעדיין לא גיבש עצמו לכדי החלטיות כולם היו שגרה. תכף היא מתנפצת מפה לכל הרוחות ואנשים כמו כתמים יתפזרו לכל כיוון כצבע מושפרץ על בד. אבל עוד מעט, עדיין לא. הם כולם עודם ישובים, צועדים, מלהגים להנאתם, מקשיבים, צופרים את מועקתם לחלל העיר הזו העסוקה לשווא.

ברגע האחרון של הירוק פניתי שמאלה. מתוך סתמיות, באגביות מופגנת, בהחלטיות מפוקפקת. לקחתי סיכון, זרקתי אותו למושב האחורי, שישב שם ויחשוב על מה שעשה. בנתיים אחנה פה בצד ואצעד לי בשדרה.

מצאתי אותו ישוב על הספסל ליד ערימת עיתונים משומשים מלאים בניחושים. אופייני. בהינו יחד בנחל המטונף ושתקנו. גם הזכרונות נאלמו ונותרנו עירומים זו לצד זה. אולי סיגריה?

את יודעת, הוא אמר, המון זמן חיכיתי לך כאן. ידעתי שתגיעי. זה בגלל שאת מכירה אותי כל כך טוב. המשכתי לשתוק, למרות הידיעה שלא יהיה המשך לדבריו. הוא לא ביקש תגובה. אפילו האוויר סבל מחום גבוה ולא איפשר סיפוק. רגליי המשיכו להתנדנד סנטימטרים בודדים מעל האדמה והשמש הזדרזה לסיים את השבוע לא רחוק משם מעל הים. חושבת שעברה לה שעה, לא לקחנו זמנים. הוא זרק חצי שלום וחצי רפרוף על לחיי והסתלק. לא הפניתי את מבטי בלכתו. הוא מעולם לא ביקש את קרבתי ואני מעולם לא ראיתי לנכון להדוף אותו.

בלבול. תמיד הלם אותו.

מרחב מוגן

אם היית אומר לי אז מה שהיום אני כבר יודעת, בטח היית יורדת בזהירות בחדר המדרגות החשוך. גיששתי בידי אל מעקה העץ המתקלף ובצעדים איטיים מצאתי את המדרגות. אחת, אחת. בבת אחת. אי אפשר לראות כלום גם כשנופלים בחושך.

מראה

ראיתי אותך בוכה היום.
נמסת לרצפה
השתהית בין האריחים כמו מראה
לדמותי.
משם זרמת לחריצים שבקירות
ודלפת לקומה של השכנים
בנהרותיך קילפת את הטפט המכוער
והקפצת את הפחת של הבניין
כתמים עבים שלך השקו את השטיח בכניסה
ואז חלחלת אל הגרניום בחצר.

שלג

אז הייתי תופסת את ידך בפתאומיות ואתה היית מסתובב אלי
כאילו לשאול

ולא יהיה לך מושג ולא תדע מדוע נחרצו פניי קמטים מפוארים
ותניח את ידך על לחיי החולית ותמתין. ותנשום ותנשום
ותקרב עוד חצי צעד השני קצת מהסס. ותנשום
ותעלה מותניי ואז גבי ידך בזהירות, ותידום
בסבלנות אדירים תקפא מולי על הדיונה השקטה
וסערות אבק מסתלסלות יבדרו את שיערך
ושמש בדיונית תעקצץ כתמים מתרחבים והולכים על עורך
הבהיר

ואני אפער מעט את שפתיי על פני ימים ארוכים
ואז אאותת לך, בעיניים ענקיות --

יבש לי בפה.

כך

יותר מדי אלכוהול, זו הסיבה. מחדד את המחשבות, את החסר, את ההיעדר, העקצוץ על הכתפיים, בעורף, החשוף. חשיכה שקטה, מושלמת בהיותה. ממלאה פתחי חדרים.

במקום מסוים אנחנו נפגשים. אני והחסר. הוא יושב מולי, מוזג לי עוד כוס. אני בוהה בה, ידי מרימה אותה אל פי. אפילו לא חושבת. לוגמת. כעת לוקחת עוד שאיפה והראות מתכסה.

יושבים, מנהלים שיחה. לא צריך יותר מדי מילים כדי להבין במה הדברים אמורים. הוא מעלה טיעונים, אני מקשיבה, כדרכי, מפנימה, כהרגלי, מחשבת, כי זו אני.

זו שיחה קולחת. אין ויכוחים. מעלים טיעונים, בעד ונגד. אני מקמטת את המצח הוא מציין עובדות בשטח. אומרת לו שניה, מביאה עוד בקבוק. אין שום סיבה נראית לעין שיעמוד שם במטבח, מצוברח, על כך שטרם נפתח.

צללים מנחמים, יושבים בשקט בפינה ומקשיבים. אני והחסר מתלבטים לגבי הצעד הבא.

lack

הם שנים שמתגעגעים.
לאו דווקא האחד לשניה.
אז הם יושבים, מכורבלים, מחובקים, זה בזה.
מתגעגעים.
שותקים.
נושמים, ניחוח עצם הבריח.
וזה לא שהם הגיעו לשם במקרה, הם תאמו עמדות קודם לכן.
ידעו את שצפוי לקרות. לא היו שם אשליות.
גישור על פני תהומות דומים. מקורבים.
ביחד, ובנפרד.

אוקיאנוס

הדלקתי עוד סיגריה, לגמתי מעט מהכוס. לא היה דבר אחר לעשות כשהמוסיקה הזיזה לי מעט את הישבן על הכסא החורק. אתה אלפי קילומטרים מכאן אז מה הטעם בלומר לך כמה.

כמה כמה צועק מישהו על החוף ואני מסובבת את ראשי לכיוון השקיעה, כן זו שלא טרחתי לצלם כי כמה שקיעות כבר אפשר ללכוד,

הן, יהיו כאן גם מחר.

לו

היית תופס את השמיכה שמעליך ומסיט אותה הצידה, לסמן לי את הדרך פנימה, אליך.

אני הייתי עומדת שם, מתגרה, מעט חצופה, מניחה לקצוות השיער להסתיר עין אחת ולשניה לנצנץ לך את שעומד לבוא. עומד.

את היין האדום שבכוס שלי הייתי שותה באדישות מופגנת, מחפשת בפסים השמנוניים עתידות, שוקעת בהזיות. 

התשובה שלך שלא הגיעה הותירה עקבות של הזמן המדויק בו ביקרת כאן. ראיתי את עיניך קוראות את מילותיי והסנטר שלך זז מעט כמו שהוא זז כשאתה נזכר בסצנה שסגרנו. 

אולי אלו הזיותיי בלבד שמאפשרות לי לראות את התרחיש קורם עור וגידים, הבעות פנים ושפת גוף.

מוזגת עוד כוס יין על התריסים בוץ ומים עכורים אולי אלו הסדקים שנותרו בתפרים הרבים. 

על הצג קפצה הודעה ממך.

אתה רצית אותי לפני עשר שנים אני טענתי מנגד שלא כך היה.

בבית המשפט לענייני משפחה בנצרת תמ"ש 666/00

בעניין: יהושוע (קטין) 

באמצעות אמו ואפוטרופתו

מרים (השם המלא חסוי) התובע

נגד

1. יוסף הנגר, נצרת - הנתבע
2. אלוהים, בית המקדש, ירושלים - הנתבע

מהות התביעה: מזונות קטין.

סכום התביעה: 1500 שקלים ישנים לחודש.

כתב התביעה.

1. התובע, קטין באמצעות אמו, נולד באורווה בבית לחם אשר ביהודה.
2. הנתבעים מתגוררים בנצרת ו/או בכל מקום אחר בארץ ישראל ו/או מענם אינו ידוע לתובע.
3. הנתבע 1 מכחיש כי הוא אבי התובע. נתבע 1 טוען כי אבי התובע אינו ידוע לו וכי בכל זמן רלוונטי ליום התעברותה של אם התובע לא נכח בקרבתה ולכן אין הוא אבי התובע.
4. נתבע 2 אינו מדבר.
5. היום המדויק בו הרתה אם התובע אינו זכור לה כיוון שיום זה היה לפני הספירה. ( B.C.).
6. בטענתה כי הנתבע 2 הוא אבי התובע מסתמכת אם התובע על התקדים במקרה שרה נגד המלאכים ואברם אבינו. (פורסם בספר בראשית).
7. הנתבעים, על אף שאין כל ספק שמי מהם הוא אבי התובע, מטילים, בחוסר תום לב, את האחריות להולדת התובע, זה על זה.
8. התובע עצמו, בהעדר דמות ברורה וחיובית של האב, משוטט בארץ ומדבר שטויות. רבים מקשיבים לשטויות שתובע מפיץ ברבים, מאמינים לזה ואף נוהים אחריו.
9. חלק מהשכנים, רובם מאמינים באמת שנתבע 1 אינו אבי התובע, מכנים את אמו של התובע "זונה" וגם בערבית "שרמוטה".
10. התובע עצמו טוען כי נתבע 2 הוא אביו ומאמץ את עקרונותיו הנצחיים המפורטים בעשרת הדברות (ראה ספר שמות) החקוקים באבן.
11. אם התובע נושאת בכל ההוצאות של התובע, לרבות הוצאות השוטטות ברחבי הארץ, סיפוק צרכיו המיוחדים, סעודות בחברותא הכוללות יין, נשים וכיו"ב.
12. לאם התובע וכן לרשויות המוסמכות, כמו גם לראשי הרבנות, נודע כי התובע מסתובב בחברת ישראלים מהקריות, הידועים בחיבתם לממון ולטובות הנאה אחרות הניתנות ע"י הקיסר, באמצעות נציגיו הממונים בירושלים.
13. לאחרונה, בישיבה מיוחדת של הממשל, הסכים שר האוצר הממונה מטעם הקיסר להעמיד תקציב מיוחד לרכישה ויבוא של ארזים מלבנון לייצור צלבים שיוצבו בירושלים לשיפור מראה פני העיר.
14. אם התובע נדרשה להשתתף בהוצאות הפיתוח ושיפור פני העיר על אף שהיא מתגוררת בנצרת. הממשל דרש מאם התובע לשאת בהוצאות ההובלה של צלב אחד מ"דרך הייסורים" ל -"גיא בן הינום", בסכום של 1000 שקלים ישנים, זאת למרות שהתובע עצמו הוביל את הצלב על גבו ועוד הרביצו לו בדרך.
15. על אף ההוצאות הגבוהות שנשאה בהן אם התובע עבור התובע, אין היא מבקשת אלא את ההוצאות (תמלוגים) הכרוכות ב"לחם והיין", בבחינת "עשיית עושר ולא במשפט" שנעשו ע"י הנתבע 2 משנת 00 ועד מועד הגשת תביעה זו ולחילופין, 1500 ש"י לחודש, בצירוף ריבית חוקית בשיעור 5% לחודש, (הנוהג בקריות) מיום 00/00/00 ועד הגשת התביעה. 
16. כן יתבקש בית המשפט לפסוק לתובע הוצאות המשפט ושכ"ט ב"כ (האפוטרופוס הכללי) בסכום של 2 זוזים.

כל הזכויות שמורות, אבא שלי.

פעם הייתי

יודעת לקרוא. חושבת אולי, מתפתה למילים, למשפטים להרכבי הצלילים, מאמינה לביטויים, עוקבת אחר המקצבים.
היום אני מנסה לשבור את הבתים.

ירוק בחוץ אדום בפנים

עוד יום שחור בשווקים, כתוב בטמקא.

על גבי המסכים במשרדך הגרפים מאדימים מכעס, נימי עיניך מאדימים מאימה, אתה טובע ומפרפר בזרועותיך, הודף עם הרגליים את הקרקע מתאמץ להיוותר מעל פני השטח, שלך. הרי הם שלך, אתה יצרת אותם. בנית אותם במו ידיך, שניים או שלושה או ארבעה עשורים אתה בונה ומניח אבן על אבן, מלטש, מסתת, מהנדס, משרטט מתכנן כל פינה וכל נישה. בצעירותך היית סטודנט רענן, נחוש, שאפתן, חדש ביקום. הצצת מעבר למפתן אולם מקבלי התעודות בבנייני האומה, הסמקת בגאון ולחצת ידיים לאורחים שלך על מילות פרגון והערכה, ידעת לאן מועדות פניך. בידך האחת אחזת בתעודה הנוצצת ובשניה מפתח בלתי משומש. עכשיו, תבחר דלת, ותחשוב מהר אתה אומר לעצמך באנליזה מפוקחת. מדי.

חדלות פירעון של מדינה שלמה, זה בא במליונים. לא מליונים בחשבון הבנק הזעום והזניח שלך, מליונים של חיים וילדונים ונשים ואנשים, של ממש. הם לא צמודים למסכים האדומים, הם חיים בין האורז, לסויה, לאירו, לצאן, לבקר. הם יודעים בדיוק מה קורה היום ומשתדלים לחיות על פי מה שיבוא מחר. ואז אתה בא ומזיז את כל האפסים מהיבשת הזו ליבשת ההיא בלחיצת כפתור ואני שואלת את עצמי למה לכל המדדים יש שמות כל כך מצחיקים כשאף אחד כאן לא צוחק, אני צופה בך מתחיל להשתנק.

פעם היו בונים בניין מהיסודות כלפי מעלה, בקפידה ובהקפדה על כל פרט, מחומרי הגלם האיכותיים ביותר שלא יקרוס בקלות מכל רעידת אדמה. האיכר בשדה היה מעביר את יומו בעבודת כפיים הגונה ובסופו של יום נכנס למסבאה המקומית בכדי להרוות את צמאונו בכוס שיכר. בזמן שמעל האח התבשל המרק הביתי היה מעביר את זמנו עם ילדיו וחותם את הלילה במשגל הגון עם זוגתו. היתה לו מטרה בחיים, לחיות. גם אתה רצית לחיות ואולי אף ניסית, ובמקום מסוים לאורך הדרך שלך גם האמנת בכך, אבל אז לקית בחיידק ההוא הטורף, פנית ואיבדת את מסלולך המקורי. כעת אתה בונה את המגדלים של העולם מהשמיים כלפי מטה, מתפלל שיפגעו באדמה ובבקשה בבקשה שזו לא תהיה אדמת גיר. את האמון אתה מפקיד בבנק, כן זה שנפל, ובלי לקבל ריבית. בעיקר לשלם. אתה משלם וביוקר ובמהירות גבוהה שלא עוצרת לאיש, מכשילה עוברים ושבים לאורך הדרך, דורסת. לא מהססת. כעת, במקום להנדס מבנים יציבים אתה מהדס בצעדים פזיזים מעל חיים של אנשים, לוקח עוד חתיכה מהעוגה גם את המנה של זה שלצידך ובעיקר, והעיקר שהכל כתוב אפילו אם זה לא לגמרי מוסרי, ואם זה לא חוקי אתה תנסח עוד סעיף בחוק ההסדרים. והנה כולם מסודרים.

אי שם בנבכי המערכת הזו יושבים גופים שלמים שמורכבים מאנשים ושולטים בחיים שלנו. מחליפים וסוחרים, מחזירים ושוב לוקחים, מעלים ומורידים ומודדים ומודדים. כעת המינוס הוא הפלוס, הירוק והאדום הם אבטיח, מגמות מתקזזות אבל מי בכלל זוכר ואס אנד פי הם טריפל איי שנהיה בעניינים וגם נדע במי לתת אמון והיכן החיים שלנו שוים את משקלם בזהב. או יהלומים. או מטבע חוץ. או תביעת אצבע בלשכה.

בזמן שהשכנים שלך יחפשו מתחת להריסות והאותיות בעיתונים את כספי הפנסיה שחסכו במהלך חייהם אתה תחמם עוד קצת את הכסא שלך במשרדך הממוזג, תעשה עוד טלפון ועוד אחד, תשבור את הראש בחיפוש אחר הדולר, הג'יפ והוילה ותחטוף מחלת יאפים.

אני אעשה לך שלום מהרכבת.

פחד

אתה הולך בתלם
זה הולך להיות פשוט אתה חושב.
ונדמה - אתה נגרר בזרם
זה בך, אתה בטוח. תסתובב.

לפעמים נדמה שהפחדים יוצאים ממך החוצה
שולחים סביבך זרועות שמגיעות רחוק.
הכל נראה סתמי כשאתה שם בעצם
משתדל מאד שלא ליפול יותר מדי עמוק.

אתה שוקד בלי הרף
מנסה לחדול, אתה מרגיש רדוף.
לעתים היית לא רוצה להיות שם
כל הרעש מסביב חונק, אתה עטוף.

תמיד יכולת להקשיב לשקט שמבעד
להזייה של הבעות והעמדות פנים,
רצית להחזיק עוד קצת ולא לדעת
איך זה תולש אותך עוקר ממך שנים.

אתה יכול לחוש ברחש המולת הזכם
ועדיין מנסה לחדול ולא להתקיים.
קרוע מבפנים אתה שוקד בלי טעם
מנחש את שעומד בפתח מאיים.

שאון הכל תמיד הולם תמיד נמצא שם
אתה עושה עוד מאמץ להתעלות
וזה לופת אותך מושך אותך עוד מטה
רק פסע קט מפריד אותך מלהיות.

צינוק

בצינוק מחשבותיי נעלתי את דמותך
שמורה מכל מזיד, מוברחת בדממה.
בשיממון נפשי נצרתי זכרונך,
הנוף המשתקף דמם מול חסרונך.

הנצח, אשלייה שסופקה מפי זרים
חיוך צמית ששב וזורק בי רסיסים.
השגרה הלכה בלי שוב, השינוי חרוט דמים
בלכתך המאולצת נמוג לעולמים.

אדווה רכה, מגע ידך ניכר מורגש בכל
התנערות חדה, תהום תחת העול.
שררת כאב מוטח ביובש מול השכול
שט בי כספינה תועה, כל שנותר
לא קול.

קופסאות

הבטחה מתוקה בלב שכונת מצוקה
הרי קרטון מצפים קירות בטון עירומים.
לשמש אין כאן סימן סביב מרוט וישן,
ילדת רחוב צחקנית תחביא יבבה חנוקה.

כשלמילים אין תכונה ריקות מכל כוונה
ומבטך האטום תולה באוויר כחלום,
לשחור הליל אין סיום רק ניחוח עמום
לאשליית בית חם וארובה עשנה.

הציפייה הרכה חותכת בבטן עמוק
מותירה בי חלל מפלט חשוך כצינוק
לחומותיי התמירות אעפיל צעדיי
באון אחריק מעופי הלא אגיע רחוק.

יחסיות

זהו כלב אמר ההר לפרפר.
וזקף כל גובהו אל מול צחור פסגה.
והכלב יוותר כך, זה לא ישתנה
הרי איך ייתכן שרומו לא ייגע?

גם תכול שמיים כה נצחי שיהיה
יאבדו לו גווניו לולא הים שתחתיו.
וכשים נזיל שכזה יחליט כי יסער,
אפור סגרירי ייצבע מולו את שמיו.

ניתור

התראי את שניבט אלייך
במראה לו השתקפות פנייך
במילים הקשות רובצות האכזבות
שקילפו שכבות גסות של חייך.

התקחי את שהזמן נותן,
התנתרי רחוק מעבר מה שאין
האם תשיבי לעצמך שיווי משקל
איזון שביר שבין הלאו להן.

שלי. שלי!!

לא תיקח ממני את התחושה שהיתה שלי כשהייתי איתך.
שם.
הייתי אני
אמתית
נותנת
אוהבת
נהדרת
נחושה
יצירתית
חושבת
שמחה
מאושרת
משעשעת
שופעת
פתוחה
שקופה
כנה
עצומה
חזקה
מתוקה
מפתה
מגרה

לא, זה לא אתה. זו אני. זה שלי. רק שלי.
ואני יודעת, להיות שם. כך. קח. אל תיקח. תחזיר. מהר.
היזהר.
אתה אינך יודע, כיצד לחיות כך.
לכן עדיף, שתוותר.
תיוותר.
לבד.

לא אבני בניין מלגו

המקום הבטוח. ידעתי מה אני רוצה.
אחרי שברחתי, אחרי שבחרתי בשגגה, אחרי שנואשתי.
זה היה המקום, הפינה, הבטוחה.
מכל טרדות היום, מכל אימות הליל.
התכנסתי לתוכי ומתוכי יצאתי אל ביתי, החדש.
תוך הקפדה יתרה על תכניות בנייה, אנשי מקצוע והיתרים.
במחשבה מראש על כל הפרטים.
בשימת לב לאלמנטים מיוחדים.
וכשהקבלן סיים לבנות, הוא הודיע לי להתפנות.
מותק, כאן לא תקבלי תשואות טובות.
מצטער, עשיתי כמה טעויות ביסודות.

למה

אז בעצם, מה זה משנה למה?
משנה שזה לא.
מעולם לא קיבלת את כולי.
בררת חלקים.
ועכשיו,
עכשיו החלטת שלא.
אז לא.
לא.

תגידי תודה

הכל עובר. כל אחד יש לו את התפקיד שלו, בחיים שלנו כולם סוכנים של אחרים. ולא, את לא יכולה לחיות מפירורים, או גושים. את צריכה את השלם, כזה שימלא אותך, שיעורר אותך, שיחייה אותך. ובכן, אחרי הכל אנחנו לא דנים בארוחת גורמה או מסעדת פועלים. הכאב הוא אמתי בכל פינה ולא מרפה. אם זו הפגיעה התהומית, ומה שבעיניים שלך שחור, בעיניי אחר הוא אפרפר עמוק בהיר, או שזה מה שנלקח, שהיית בטוחה, שהיית רהוטה, יודעת. ברורה. לא מספיק. שבי בצד ותקשיבי, כמה פעמים אני צריך להסביר לך. בואי. הנה. יש לי סבלנות לפעם חמישית. סתם, כי את חמודה. זו לא את זה הוא. בדרך כלל זה הפוך, כן, אני יודע, הפעם לא. הפעם קצת שונה. אבל כמו השאר. את לא היית עיוורת. היית חרשת. ועכשיו, עכשיו תור השקט. תגידי שלום, ותודה.

בסיסי

ההלם בא ראשון. אחרי ההלם באו כל השאלות. לא באו תשובות.
אבל מה משנות לי התשובות, אם יש את המציאות. היא חזקה מהכל. כך אומרים לי.
ואתה פשוט לא רוצה. לא משנה איך אהפוך זאת.
אז אהפוך את עצמי.

חי מהשטח

בדיווח ישיר מהשטח, שלב ההאשמה העצמית מתפרץ למגרש. הקהל עומד ומריע בהתלהבות. שאגות שמחה ביציע. הוא מרים את הכחשה באוויר, וזורק אותו לצד השני של המגרש! זו את! את עשית זאת!

האמת

בטח שאת יודעת, את לא מטומטמת. ברור לך שזה נגמר. ברור לך שלא יחזור בו. כי את מכירה אותו.

אבל את מפחדת. מפחדת לתת לזה לחלוף ממך. מפחדת לעזוב. מפחדת לשחרר. את חיה בלימבו, נושמת את הסערה הארורה. הולכת על הקו הדק, שבין התרסקות לתקווה אבודה. זה לא שהזמן ירפא, כי הוא לא. את מכירה אותו, סתם עובר אורח. הזמן. זה לא שתמצאי מישהו יותר טוב, שיותר ראוי לך, שיעריך אותך כמו שצריך, שיתן לך את מה שאת רוצה. את מכירה אותם, את כולם. הם ניצבים בתפאורה כתובה מראש. ולא משנה, זה פשוט יהיה שונה. זה לא שאת תלויה בו, את חזקה, גדולה מהחיים, שורדת, שולטת בחייך. את מכירה אותך, את כבר מזהה. את תהיי שונה.

חיוכים

בסוף כל מחשבה זדונית שהזדחלה למוחי נח חיוך.
בסוף כל יום עבודה מיגע, נח חיוך.
בסיום כל משימה מתישה, נח חיוך.
בין כל השדים והרעים, נח חיוך.
במרכז כל המולה מיותרת, נח חיוך.
בסוף כל החיוכים, באו הדמעות.

כרוני

יושבת באוטובוס. מאובנת. קפואה. אם אזיז איבר בגוף משהו יקרה. זה איזון עדין. מדי. הבקרים הם הקשים ביותר. גם הלילות. ובין לבין, פניך אינן מניחות. הן תמיד שם. ידעת לשלם היטב בזכרונות. אבל לא מכרת את הסוף בצורה האופיינית לך כל כך. נפלת לקלישאות. ואני עומדת על פי התהום שבין אהבה לשנאה. ונכשלת במחשבותיי בכוונה לא לאבד עדיין. אבל כבר נגמר.

אני נלחמת. כל דקה שעוברת, מגנה על עמדות. מנוגדות. לא אפשריות. רוצה שמישהו יוכיח לך שזו טעות. לא אני. אני לא  בכח. כבר אין לי כח. והתחושה של תכף יקרה פה קרע בזמן. החבל הזה שידיי אוחזות, כל כך חזק, שלא יברח, כבר בקצה, כמעט נשמט, החבל של לא זה לא אמתי, את מדמיינת, לאט מתחיל לחמוק מבין אצבעותיי. וזה רוצח שקט בתוך הגוף. הולכת מהתחנה למשרד. ידיים מאוגרפות ציפרניים תקועות עמוק בכפות הידיים. שפתיים קפוצות. לסתות נעולות. משקפיים כהות מכסות. אני בטח נראית רגילה לגמרי. כמה מאלו החולפות על פניי מסתובבות עם לב שבור? 

מישהו פעם מזמן החליט שצריכה להיות מילה, מילה אחת שתאחד את כל יהביהם של שוכני העולם. כשאין כבר אלוהים ואין תקווה, אין ממה לחשוש והפחד שורה בכל פינה, כשאי סדר שולט בכל והאנרכיה במיטבה, אנשים צריכים לדעת לאן לחזור. לאהבה.

וחושבת על כך שבעצם קיבלת החלטה כל כך קשה, אז איך בכלל יתכן שטעית, אתה יותר מדי חכם. 

לבד

בא לי סתם כך להפסיק
להיות
כדי שלא יכאב
כמו שכואב.
עכשיו.

לא מניח

שוב קשה לנשום
שוב הלך הריכוז
שוב חוזרת לקוות שהוא יתקשר
ויגיד שזה הכל היה סתם. כלום.
שגעון רגעי. טרוף חולף.
אני הרי שרוט, מה, את לא מכירה אותי?

זו לא את. זה אני.

ואני זוכרת את המבטים שלך. אני זוכרת את עצמי חשה את פניי מתעקמות מכאב של העומד לבוא. אני זוכרת את ההבזק המיוחד הזה בעינייך, מזהה את ההשתנות המהירה את החישה המיידית שלי, בעיניי. ואז מצמצת. וההבזק נעלם. נותר רק השיקול, המחושב. מונולוג יחיד. משונן. מתויג. מנח הגוף. כיוון המבט. רמת השחרור. אף שריר לא נע. בך. רק הקלישאות.

b.s.

all a lie

ואני כבר לא יודעת בכלל אם לכעוס עליך, כי לא עמדת בהבטחתך. לא אמרת לי לפני שעברתי חצי דרך. נתת לי להמשיך, לחדור, להפתח, לתת, להינתן, לחשוף, להחשף.
או לכעוס על עצמי, שראיתי איתותים, רמזים, סימנים, לאורך הדרך, ונשארתי אמונה.
או להילחם, להיאבק, לא להניח לך, לוותר, עליי. עלינו. להראות לך, כי כל הפחדים שלך, כולם, אין בהם ולו מאום. ממש כלום.
אבל מי אני בכלל, לעומתך.
אתה לא תאמין לאף מילה.
לאף מילה.
מילה.

עוד אחד

היא התפלאה למראה הסמס שהגיע.

אני אגיע בשמונה, נדבר.

בהתחלה עוד נותרו בה עקבות של התחושות הרעות שליוו אותה ביומיים האחרונים. ניסתה להתעסק בבית, במה שלרוב מסיח את דעתה. בהתה קצת בקופסא. אחר כך נכנסה להתקלח. תחת מים פושרים מינוס חשבה לעצמה שבעצם זה טוב. הוא לא בא כבר אלוהים יודע כמה זמן. אם הוא החליט שהוא בא, ועוד בניגוד מוחלט לאופיו והתנהלותו אפילו נוקב בשעה מדויקת, כנראה שזה טוב. כן, הוא רוצה לשפר את מצב רוחה, לעודד אותה, לחבק, לעטוף, להביא אליה את המקום הבטוח שלה, ממנו. אז היא הסתבנה היטב, ומרחה עצמה בשמן לבנדר הנעים והטוב, התיזה על עצמה מהבושם שהוא אוהב. וחיכתה. הוא הגיע בזמן שאמר. לא פחות, לא יותר. הוא מעולם לא דייק בזמנים. היה עליה לדעת.

she could'nt have been more wrong

לא תצליחי

את לא תצליחי. לא תצליחי לספר.
את מתביישת, מרגישה מפגרת, מיותרת, עלובה.
וגם אם לא תספרי בקול, אלא רק תכתבי, זה לא יצליח לך.
הידיים ירעדו, מהפחד.
כי אז הם ירצו לדעת. למה? מתי? איך? מה? ואיך את? ואיך הוא? ומה את צריכה?
ואני רק רוצה לאטום את אזניי בשתי ידיי ולצרוח. לצרוח. לצרוח.
לאבד את הקול.
לאבד את הכל.

רחוק מאחוריי כל מה שכבר עשיתי וקדימה לפניי דברים עוד לעשות, לא רבים מדי, כאלו שיתנו לי נחת, בין לבין הם הימים והלילות והבקרים והשקיעות, ויש ידיים מלטפות ועיניים מביטות ואז הלב מדי שותק והפה מחניק מילים, הדעות החלוקות בין המחייבים למתנגדים. האצבעות יורות חיצים שורות שורות דומם הדף והמסך אינו מפנים שיחות ריקות על המדף. סיגרי הדלת ופתחי, חפשי חפשי ואל תרפי, שימי לב למדרגה שלא תיפלי בבת אחת, אחד אחד עדיף מכלום, איספי הכל פזרי לאט. היית שם עוד וכבר מצאת עכשיו החזירי עוד מבט, זו לא חוכמה זה רק יקר אז תחסכי בצד ותספרי כל יום כמה נשאר. 

סיפורי פסח

~~~~~~~~~~~~~~

פסח היה איש פשוט, נהג לנעול סנדלים תנכיות, כובע מצחיה מרופט וג'ינס מלפני מאתיים שנה.

אבל את המדבר תמיד חצה נושא חיוך ומימייה ואותנו, הילדים, תמיד ידע לרתק למילותיו שקיפצו בשובבות על החולות וההרים. 

~~~~~~~~~~~~~ 

עניין רב מצא בכך שהעולם הוא מרובע ושטוח. חקר ימים כלילות, לא פסח על אבן.

לבסוף השתומם כשחשף את האמת, על הכדור הכחול והחלל שסביבו, הוא לא ידע את נפשו מרוב אושר.

על אף חורים מסוימים בתגליתו החדשנית, הוא כבר ידע. לא עוד מרובע. 

~~~~~~~~~~~~~ 

היא לא בחלה בכלום, הכל היה כשר בעיניה. 

עם רדת ערב היתה מנקה את עצמה לקראת צאתה לרחובות העיר הזו שהיתה ערומה בפניה.

בפינות החשוכות של סמטאות מחמיצות היתה מחפשת אחריו. הנר שבליבה לא כבה, עד שביערה כל חלקה טובה, לא פסחה על מועדון, בית קפה, התקהלות קטנה.

את ליבה קשרה היטב, לא נתנה לאיש להכנס ללא רשות. 

רק לו, זה שעדיין לא מצאה. 

את הנוצה טבלה בדיו וכתבה לו מכתב שמעולם לא שלחה. 

~~~~~~~~~~~~~ 

אפי היה הילד האמצעי מבין אחיו. צפון בעולמו, צנוע ושקט.

לא שהה להתערב במשחקיהם של שאר הילדים. בעיקר התרחק ממשחק חטיפת האגוזים שנראה בעיניו השתובבות מיותרת. הוא היה נותר לשבת בפינתו המוצלת בקצה הצפוני של חצר המשחקים וכותב לעצמו סיפורים דמיוניים במחברת הסודית שלו בקוד סתרים שרק הוא הבין. במשך היום נהג למלא את כיסיו בפתקים קטנים צהובים מהחבילה שאבא הביא לו מהעבודה שלו, עליהם שירבט מילות צופן שיזכירו לו אחר כך לפתח אותן לסיפור מוגמר. כל סיפור כזה, שהסתיים, היה בעיניו כמו פרס או הפתעה. כאילו מצא עולם שלם. או חצי מצה.

~~~~~~~~~~~~~

בסדר, הכל יהיה בסדר, אמר פסח הארנב לחברתו אדל בוקר אביבי אחד. את תראי, תכף יבקעו האפרוחים מהביצים הצבעוניות בלול של השכן ויהיו לנו המון חברים חדשים. פסח, ארנב בעל פרווה לבנה וצפופה, מאנפף בשפמו לכל עבר בעל סימן ההיכר של הגזר התקוע בפיו. אבל אדל היתה ארנבת ספקנית. שמנמנה וחייכנית, חברותית ומתוקה, כשהגיעה עונת הפריחה הגדולה בעמק שלהם רצתה לרוץ החוצה ולשחק כמה שרק אפשר. אהבה את החופש כאילו גילתה אותו כל אביב מחדש. אתה בטוח? שאלה את פסח בחצי חשש, הם כל כך יפות, הביצים, הצורות היפות שמעטרות אותן משוות להן מראה של ביצי חרסינה. ופסח רק חייך והגיש לה חתיכת גזר ששבר מהגזר שלו, נזכר בשיחה דומה שניהלו בערך באותו זמן שנה שעברה.

~~~~~~~~~~~~~

אליהו, הוא קרא לה. היא אהבה שהמציא לה ניקים מיוחדים. זה היה אביב קצר, שנים אחר כך כתבו עליו בסטטיסטיקות של מדור מזג האוויר בעיתון הארץ כאביב הקצר ביותר בשנים האחרונות. זה היה חיבור קצר, קצר ולא רגיל. אליהו נעלמה בסוף האביב. והוא, לא הבריא לגמרי, תמיד נשאר מקום ריק בליבו, עבורה.

~~~~~~~~~~~~~

חלומות וורודים

הייתי רוצה לחשוב שהחלומות הוורודים שלי באמת נוצרו בצבע וורוד. לו הייתי מנסה לציירם, הגם שהייתי נזקקת למכחול משונה במיוחד, לעולם לא הייתי יודעת לנחש איך ייראו הפרחים בשולי השבילים בהם, או לאן יסטעפו ענפי העצים הניצבים בהם בעוצמה. יצורים מסתוריים היו צצים ונעלמים בהם לסירוגין כשמידי פעם דמות ספונטנית היתה מתקבעת לצידי וממשיכה איתי את המסע בחיפוש אחר הצבע הנכון.

אבל כשהתעוררתי הרגשתי שמשהו השתנה ולפתע היתה בי בהירות משונה לגבי פרטים שונים מתוך החלומות הללו. אלו נחקקו בתאי הזכרון שלי, ובהדרגה התחלתי לחוש בצבע המתאים.

הנחישות שבאה בד בבד להבנה הזו ליוותה את התמונות אליהן חזרתי מדי פעם במהלך היום והייתי מסוגלת לתרגם אותן למעשים ואמירות. הבעיה היתה שאיש לא ממש הבין את התרגום הזה, ואני מצאתי את עצמי דוברת שפה שלי לבד. עם הזמן הצלחתי ללמד אותך חלק מהמילים שלי ולתקופות לא קצרות אף נדמה לי שדברת אותן שוטף. שיחות שלמות שניהלנו קצרו הצלחות תקשורתיות חסרות תקדים, כאלו שנכתבו בספר העבה שלי, בתוכי.

אבל אני תרגמתי מהר מכדי שאתה או אחרים יצליחו ללמוד ושוב קפצתי מדרגות שתיים שתיים והגעתי מוקדם מדי למעלה. או למטה. הבדידות הזו השרתה עליי עצבות לרגעים, רגעים אחרים חשתי בטחון מופרז באי הזה הנעלם, ואהבתי את הצבעים החדשים שמצאתי. 

וכך, פתאום קלטתי שאת החלומות שלי רק אני יודעת לצבוע, ובכל תרחיש אחר הם יהפכו מטושטשים. ואם אסלק את ההיסוססים כולם, ואאמץ את ההתמדה הטריקית, אני אדע ללמד אותך את השפה הזו שרק אנחנו נבין. 

אין כמו בדיחות פרטיות, אם ממתינים בסבלנות לפואנטה. לא יותר מדי אבל, כי זה עלול להתמוסס במים.

לא

לא לוקחת אותך כמובן מאליו
לא זקוקה לך כדי להאיר לי את הדרך
יודעת ליישר את הגב שלי.
אתה חלק ממני, נפרד לגמרי, לגמרי אתה
לגמרי אני, רוצה לגעת אותך. לגעת בך.
עוד.
אז לא, אני לא מסכימה איתך.
הקונפיגורציה הזו לא אופטימלית.
היא לא גמורה.
אני לא מבקשת דבר.
אני מבקשת אותך.

דברים קטנים

גם אני אחת שנתפסת לפרטים. מסתכלת מגובה האדמה, נפעמת ממראה ענן כהה, מתענגת מברק קרן שמש על עלה רטוב. הקטנות, זה מה שמקסים. במקרים אחרים זה גם מה שמכרסם. מציק. מטריד מנוחות. משבש מגמות. במקרה אחד, שלנו, אני מתבוננת מלמעלה. על הכלל. והכלל הוא, אוהבים. מאד, אוהבים. כל השאר, שלבי ביניים, תיקונים בכביש. 

בוא נשים מוסיקה טובה באזניות, ונתעלם מחובקים מכל המחרשות והרעשים. 

day's on fire

הפחד משתק. כמו על אוטומט מתנהל לו הביקור השבועי בלשכת התעסוקה בת"א. הנסיעה מהבית, העמידה בפקק בדרך השלום, חיפוש החניה במגדלי עזריאלי, שכן במגדל קריית הממשלה אי אפשר כבר לחנות בסכום הגיוני, ההליכה ברוח החורפי לכיוון מגדל קריית הממשלה, העלייה במדרגות הנעות, הקלדת תעודת הזהות במכשיר הביומטרי והתפילה בלב שטביעת האצבע תיקרא כהלכה ולא תשלח אותי לחכות בתור אצל פקיד התעסוקה שלי למעלה, בקומה השנייה. בדרך לקומת הכניסה אלה המבטים של האנשים, אני במשקפיים כהים, לא רואה כל צורך להסירם ולאפסנם בתיק. האזניות תחובות באזניים. לא לשמוע. את הרחש, את ההמולה, את האנשים שהולכים וחוזרים ובין לבין לעבודה. חזרה משם, במורד המדרגות הנעות, הבחנתי בבחורה נאה, לבושת מדי חברת הביטחון של הבניין. לרגע חלפה מולי דמותי שלי, במדים אלו. מיד סילקתי את המחשבה. אני רואת חשבון, מוכשרת, מנוסה, מקצועית, לא חסרת השכלה. ועם זאת, זה שיתק אותי. מול המחשב שוב עבדו האצבעות וחיפשו וחיפשו ושלחו ושלחו. מילים מילים. משנת הצהריים התעוררתי הלומת שינה, קיבלתי את פניהם של הילדים השבים מיומם. לחלוטין לא ערים למתחולל סביבם. עסוקים בעניינם. אחר כך שיחת טלפון יומית עם אמא. התפרצות ושבירה, ואז התאפסות זריזה. בארוחת הערב אני קוברת את פניי בצלחת. דווקא יצא טעים, מעיר הילדון הבכיר. הקטן רצה בכלל אטריות שעועית, ולא אטריות ביצים. אמא, מה קרה? שואל הילדון. שום דבר, מותק. הדברים הרגילים. סיים את הארוחה.

כמה שאני אוהבת אותך

ברגעים כמו עכשיו, כשאתה אומר לי כמה אתה מרוצה מהזרימה בינינו, אני מתכווצת מבפנים ונחמצת על תחושות מנוגדות בין הרצון שלי לקצת יותר ממך צמוד אליי בימים האחרונים לבין הצורך שלך לספייס לו אתה זקוק כל כך. זה עושה לי עוויתות של כאב בקרביים. 

פסים

לא יודעת כמה זמן ישבתי על המיטה בחלוק האמבטיה שלי ובהיתי בארון הסגור. התבנית על הדלתות הפכה להיות פסים על עיניי האדומות. הראש היה אטום למחשבות והבגדים שהכנתי לי לפני המקלחת נחו מקופלים לצידי. ואני לא זזתי. ישבתי מקופלת עם ברכיי לחזי. רק בהיתי. או חלמתי. או השד יודע מה.

יומרנות מנוגדת

אני חושבת שתמיד אוהב אותך. 

הוא צץ לי המשפט הזה, ריצד לי על החלק הפנימי של העפעפיים ממש לפני שנרדמתי, בזרועותיך. ככפית.

ואז התחלתי להתווכח עם עצמי. בעד ונגד. 

הייתי שם, במקום הזה שחשבתי שאזדקן עם זה שנישאתי לו. הייתי בטוחה בזה ככל משפט קלישאתי שמדגיש בטחון כלשהו. ואז זה נגמר, מת, התפורר, התפוגג ועוד מילים כאלו. ואני איבדתי אמון. אימצתי את הפרספקטיבה הראליסטית. לא ראיתי את עצמי מעזה להסתכל מעבר לאופק. כי מי אני שאאמץ לי כאלו יומרות מטופשות. תמיד? מילה חוצפנית. נצח? נפילה ללא מצנח. כאלו מילים גורמות לי לגחך בנימוס, להנהן בשקט ולהמשיך כאילו חלפו לידי כצלליות בסוף היום.

כן, הייתי שם, אני עדיין שם, במקום הזה בלב, ששמור לאנשים בודדים, שתמיד אוהב. ויש כאלו. הרבה שנים, הרבה ימים. הרבה אהבה. וזה לא אוקסימורון, זו עובדה. אלו שהצליחו להישאר לא משנה מה, הם הוכחה. קבוצת הביקורת שלי. לעצמי.

ואותך, אותך אני חושבת שאוהב, תמיד, בדיוק באותו אופן שאהבתי אותך באותם רגעים שקדמו לזה שבו חשבתי על המשפט הזה. וכל הרגעים האחרים שהיו, בחצי השנה האחרונה.

מכתב כמו של פעם

זה מתחיל כמו מכתב. כן, כזה שאני מתיישבת לכתוב לך לעתים, ושולחת בדואר, בתוך מעטפה עם בול. כזה שאתה מתרגש למצוא בתיבת הדואר שאתה פותח מפעם לפעם. 

זה מתחיל כמו סתם עוד פגישה. כזו שאני הולכת אליה ללא התרגשות בכלל. כזו שאני נכנסת אליה מתוך יום עבודה מיגע וחיפוש חניה אופייני. כזו שאני משרבטת לי על הלוח של יום רביעי, או שני שהיה לי פעם, כזו שלפי כל ההערכות תסתיים כמו כל פגישה.

זה מתחיל כמו כל שיחה. בביקור חטוף, בחיוך קפוא. בתגובה נסערת בתשומת לב מוסטת. משחק הלוך חזור של תכתובות. ואז שלום לך, איך עדיין לא נפגשנו.

זה מתחיל כמו כל יום אחר בשבוע. לצאת מהמצעים המחבקים, מהמיטה הריקה. כמו כל יום של שגרה, כריכים ומעיל, הליכה קצרצרה וצילום או שניים, מגובה האדמה.

וזה הופך להמון במעט. מעט מאד, קצר ממש, ורק, שניים. שנינו.