בטח שאת יודעת, את לא מטומטמת. ברור לך שזה נגמר. ברור לך שלא יחזור בו. כי את מכירה אותו.
אבל את מפחדת. מפחדת לתת לזה לחלוף ממך. מפחדת לעזוב. מפחדת לשחרר. את חיה בלימבו, נושמת את הסערה הארורה. הולכת על הקו הדק, שבין התרסקות לתקווה אבודה. זה לא שהזמן ירפא, כי הוא לא. את מכירה אותו, סתם עובר אורח. הזמן. זה לא שתמצאי מישהו יותר טוב, שיותר ראוי לך, שיעריך אותך כמו שצריך, שיתן לך את מה שאת רוצה. את מכירה אותם, את כולם. הם ניצבים בתפאורה כתובה מראש. ולא משנה, זה פשוט יהיה שונה. זה לא שאת תלויה בו, את חזקה, גדולה מהחיים, שורדת, שולטת בחייך. את מכירה אותך, את כבר מזהה. את תהיי שונה.
3
השבמחק