יושבת באוטובוס. מאובנת. קפואה. אם אזיז איבר בגוף משהו יקרה. זה איזון עדין. מדי. הבקרים הם הקשים ביותר. גם הלילות. ובין לבין, פניך אינן מניחות. הן תמיד שם. ידעת לשלם היטב בזכרונות. אבל לא מכרת את הסוף בצורה האופיינית לך כל כך. נפלת לקלישאות. ואני עומדת על פי התהום שבין אהבה לשנאה. ונכשלת במחשבותיי בכוונה לא לאבד עדיין. אבל כבר נגמר.
אני נלחמת. כל דקה שעוברת, מגנה על עמדות. מנוגדות. לא אפשריות. רוצה שמישהו יוכיח לך שזו טעות. לא אני. אני לא בכח. כבר אין לי כח. והתחושה של תכף יקרה פה קרע בזמן. החבל הזה שידיי אוחזות, כל כך חזק, שלא יברח, כבר בקצה, כמעט נשמט, החבל של לא זה לא אמתי, את מדמיינת, לאט מתחיל לחמוק מבין אצבעותיי. וזה רוצח שקט בתוך הגוף. הולכת מהתחנה למשרד. ידיים מאוגרפות ציפרניים תקועות עמוק בכפות הידיים. שפתיים קפוצות. לסתות נעולות. משקפיים כהות מכסות. אני בטח נראית רגילה לגמרי. כמה מאלו החולפות על פניי מסתובבות עם לב שבור?
מישהו פעם מזמן החליט שצריכה להיות מילה, מילה אחת שתאחד את כל יהביהם של שוכני העולם. כשאין כבר אלוהים ואין תקווה, אין ממה לחשוש והפחד שורה בכל פינה, כשאי סדר שולט בכל והאנרכיה במיטבה, אנשים צריכים לדעת לאן לחזור. לאהבה.
וחושבת על כך שבעצם קיבלת החלטה כל כך קשה, אז איך בכלל יתכן שטעית, אתה יותר מדי חכם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה