היית פותח את הדלת אל החדר המעט חשוך, ומסתכל לשם, לסמן לי את הדרך פנימה, אליך.
אני הייתי ניצבת שם, מתגרה, מעט חצופה, מניחה לקצוות השיער להסתיר עין אחת ולשניה לנצנץ לך את שעומד לבוא. עומד.
את הוויסקי שבכוס שלי הייתי שותה באדישות מופגנת, מחפשת בפסים השמנוניים עתידות, שוקעת בהזיות.
התשובה שלך שלא הגיעה הותירה עקבות של הזמן המדויק בו ביקרת כאן. ראיתי את עיניך קוראות את מילותיי והיד שלך ליטפה את זקנך כמו שהיא מלטפת כשאתה נזכר בסצנה שסגרנו.
אולי אלו הזיותיי בלבד שמאפשרות לי לראות את התרחיש קורם עור וגידים, מילים רבות, מקודדות, הבעות פנים ושפת גוף.
מוזגת עוד כוס וויסקי. על התריסים בוץ ומים עכורים אולי זה טבעו של מלקוש. אולי אלו הסדקים שנותרו בתפרים הרבים.
על המסך הקטן קפצה הודעה ממך.
אתה רצית אותי לפני נצח אני טענתי מנגד שנצח כבר היה.
