מיפוי

חיוכים מפלסטיק

חיבוקים של פלדה

הנה דלת סתרים

לתכנית הפרדה

הלילה מתתי יותר מפעם אחת.

החלום שלי...

בחלום אני רואה הכל מנקודת מבט של מישהי ששוכבת על כביש

היד שלי מושטת לפניי

אספלט רטוב

לפניי במרחק יש יער צפוף

משני צידי הכביש דשא אין סופי

ומרחוק מתוך היער מתקרב צל גדול

בצורת דמות גדולה

ואני מתמקדת בצל הזה שמתקדם לעברי

ולאט לאט הוא מתקדם

ותוך כדי הוא מעכל כל דבר

מאחוריו אין כלום

ויש לו פנים שמתבהרות.. כמו גולגולת לבנה. כמו מלאך

בסוף הוא מגיע אליי ויש קולות חרחור.

כמו גסיסה.

ומוות.

והתעוררתי

אבן נייר ומספריים

במקרה יצא לי לראות לפני מספר ימים סרט ישן בכיכובו של סילבסטר סטלון, ונפלתי בדיוק על אחת הסצנות האחרונות בסרט, קרב הורדות ידיים. פריים ביי פריים נבנה המתח [שנוצר על ידי הבמאי מן הסתם] לפי טעם של פעם. והרי [אני אומרת לעצמי ולזה שיושב לידי ומזפזפ] זה ספורט ללא ספורט בכלל. מי שחזק מנצח ללא כל אסטרטגיות מיוחדות או תכנון מראש של המתמודדים. ובכל זאת, הקהל על הרגליים, שואג ומעודד בכל הכח. מה הם מצפים למצוא שם על הבמה?

באינרציה של החיים [שלי] הפשטות יותר נחבאת מאשר בולטת ועל אף שאני משתדלת להוציא הפקה ללא עלויות ולהשתמש במשאבים הטבעיים המוצעים לי אני מגלה מדי יום כי מכח זרועי מעוטרת צ'שייר החתלתול, לא תבוא הישועה.

שלא כמו במשחק הגאוני עם היד מאחורי הגב [או הראש, למביני עניין] כאן מדובר בסוג חדש של שוויון תוצאות. כל סיבוב עשוי להותיר פצועים לשני הצדדים, בפעמים הנדירות יש מנצחים וגם אז זה על תנאי. ביני לביני אני תוהה על הפעמון ההוא שלא מצלצל בזמן בסיום המערכון ומחפשת לתומי את הדיילת החמדמדה המניפה את השלט המראה על הסיבוב הבא. אולי מישהו יזרוק לי מגבת ויוציא אותי להפסקה קלה?

לכל אורך הדרך אני קהל וגם לוחמת. מתוך סבך ידיים מורמות באוויר אני צופה מרותקת, מפענחת, מתמצתת, מסיקה, מחכימה. אז איך לעזאזל מזהים את היריב אם כולם נראים אותו דבר, לא כל יום פורים אבל כולם הכינו מסיכות ומגני שיניים, והמחשבה היחידה שמהדהדת לי בראש היא שלא באתי כדי לשרוד או לצוף, גם לא כדי לנצח.

בה בעת שאני חוטפת מסובבת ללסת והעולם סביבי מתחיל להסתחרר אני זוכרת כי פעם היה בי משהו אחר.

לא הייקו

עכשיו הוא בא כל הזמן

כאילו כלום.

נדחף ואז יוצא

ולא משאיר מאום.

כעת אני במבוכה.

מצב ביניים

רק מבט אחד

והחום קפא בלב

אתה לא עוקב

בעצב כבר לא כואב.

שעון חול

המייל הראשון שלך ..

כבר איני זוכרת מה רשמת בו רק את החיוך המטופש שעלה על שפתיי לאיטו וכמו ריח הטל בחמש בבוקר כשאני יוצאת מהבית - ניחוח רענן, נטול טעם לוואי או מרירות עלה ממנו. בתוך הגוף.

משהו שהתחבר והסתלסל כמו שתי ספיראלות תואמות עבר בי למראה המילים השובות. הנפלאות. והתאימות הזו במילים שלנו נעמה לי. ומכאן הרי אתה יודע כי היית שם.

בלי משים נסחפנו זה לזו. בלי מגע. ללא הכרות. ללא מבט של ממש. רק שנינו נטו. טהורים ונקיים. למדים ומתוודעים.

כשהלב משוטט בנדידות שווא ומתאווה לפתח, ומוצא אותו במפתיע, הרגש שוב חדש ישן. הוא שחששתי ממנו זמן רב, מחלחל ומתמקם בטבעיות איומה בקרביי. נוכח קרבתך. שכעת מייסרת. בבלתי אפשרי שלה.

אני מוצאת את עצמי פותחת שוב את הקובץ המכיל את תמונתך חסרת הצבע. ויכוח מתקומם בי לנשל את כל התחושות האלו מתוכי, לעקור אותן בכח. היותן בי מטילות עליי מורא מחזרה למקום הארור ההוא.

אוהב... אוהבת... ???

לאחוז או לשחרר. לרצות או לשכוח. להמשיך או לברוח.

בעולם מטורף של תשוקות וכאב, ערגה וגעגוע, הינתנות ושעשוע אנו נעים בין קווים מרוצצים ומשתדלים לצמצם פערים בין פעימות פסיעותינו.

מתרחקים ומתקרבים. מתגשמים זה אל זו ונמוגים.

מאבק בלתי פוסק בתעצומות נפשנו.

אין לי מה להפסיד. האמנם?

נראה כי כבר נחלתי תבוסתי. זו שהייתה ידועה מראש.

השגרה כמו שעון חול שמתרוקן ומתמלא לחליפין ואין כפתור להחזירו לאחור...

טמון בך משהו שאיני רוצה לאבד. אף שאינו שלי מלכתחילה.

ערסל ראשך בין ידיי.

נשום עמוק.

תמיד נשאר

לפעמים אני האמא, לפעמים ילדה

לפעמים אני דילמה, לפעמים חידה

לפעמים פשוט נמצאת שם, אחרות תועה

לפעמים אני שמיים, ובשאר דואה

כמו דבורה

בשטף של הכל ובכל מה שנמצא

אני הרך של החלה אתה הקשה שנבצע.

כל הבוקר עסוקה בלהיות שקטה.

נעה לאט ממצב שכיבה לעמידה

פוסעת בעדינות כמעט ללא תנועה

לא מתמקדת, חצי משוטטת

כשאני ערה אני חולמת על דברים אחרים.

נווה מדבר

נרעדתי לגילוי המרחבים. לא מצאתי להם סוף. כמו מדבר צחיח ושומם ותלתלי קוצים מתעופפים ברוח השרבית.

האור בהם חוזר מכל הכיוונים צורב את עורי.

יצאתי אליהם כאל מסע מחודש, מהאור אל החושך או להפך. בכל מקום בו אני קיימת, בכל נקודת זמן, הנוף מתעתע.

כל החפצים הם אשלייה, ריקים מתוכן כמו קרטון חד מימדי בחנות רהיטים זולה. לפעול על אוטומט זו גם אופציה הישרדותית. והישרדות הרי היא אדמה כבושה.

עם ההרס נבנים בי הקירות התוחמים בטון קר מרפד בי מבפנים. כל קרע שנסדק באבריי פורם בי חיבורים ואז נתפר ביד גסה.

בכח מצרפת הכל יחדיו והשקוף נעשה מעט יותר עכור מבעבר.

פריטות ארוכות וחזקות על מיתרי הזכרון מפיקים צלילים צורמים שלאזניי נשמעים כפעמונים זכים.

כל הימים וגם החופים האינסופיים ביותר מסתיימים באוקיאנוס ליבי.

בהפרש

הלא תסכים;

צמוד אליי

ניתן לשמוע

את לבך

פועם.

הייתי בטוחה

פגשתי אותך מיד אחרי שזה קרה

התרחשות מוזרה

במורד הרחוב

בחצי נשימה

ומעט בהלה

סיפרתי לך את הדקה ההיא שחלפה.

והקשבת בשקט, צמצמת עיניים

ראיתי בהן הרהורים מנחשים

ובכל זאת חיבקת

ואספת אותי לחיקך.

ואז היינו בבית ההוא הזר

וערכנו שולחן

והכל היה מוכר

ופתאום התעוררתי וראיתי אותך

שוכב לידי, אני כפית לגופך

וסיפרתי לך.

למרות שהייתי בטוחה

שכבר ידעת הכל

כשכל המילים יצאו לי בלי סדר

אתה רק חיבקת

והיית לי דב גדול.

גזורים

ילדה יפה,

גזרת לך ילדים.

ידיים אוחזות

בהונות הרגליים נוגעות.

גזיר נייר

שרשרת אנשים.

היום אישה -

את רואה את החורים

שמחברים את הגזירים,

אלו שהלכו

הותירו בם קרעים קטנים.

V-DAY

היא עומדת פחות ממספר מטרים ממני

מחייכת חיוך שלא צריך בו מילים

בעיניה משפטים שלמים של כחול

גופה רוקד ללא צלילים.

עקבתי אחר שובל מבטיה.

בצידם השני של הפסים הלבנים

עומד בחור צעיר

מדבר אל תוך פומית.

והוא מביט.

ראיתי את החוט

באזנה, מילים מילים.

כשהתחלף לירוק, חצה

ומקרוב מאד נפגשו המבטים.

זה רק להיום [נולדה שאלה בראשי] ?

כל יום אוהבים.

LOOSE

תקום, תרכון ותישען

עצום עיניך, תהנהן.

הטה ראשך, קמט חיוך

הושט ידך במין גיחוך.

תלך, תבוא, השב מבט,

הרם קולך ולחש בלאט.

תשבור, תרים, תרכיב נכון,

תהיה צודק, תטעה המון.

שחק משחק - הייה כנה,

הסתר, גלה, אל תשתנה.

חשוף הכל, הותר חולשה,

הסט העול ותן גישה

שיכורה

נוצה דקה ברוח

נושפת בך כוחה

זרועות גופך לנוח

נזרקת בגניחה.

נוצה קלה עם שחר

הרימי את ידך

וותרי על הנותר

זקפי את קומתך.

זנחי את מעופך

הקדישי את הכל

פלדה עטפי יופייך

הרימי את העול.

נוצה שלווה הערב

כסותך דלה תרהיב.

נאווה לא עוד לחרב

סנוור לובנך יכאיב.

בשלי

עוד אחד

שנכנס ויצא

שנגע, שידע

אני נוצה.

רשת

הנה חלמתי חלום

שם יכולתי סתם כך לשחזר צעדיי,

להחליף את הדף.

שלחתי ידי ודפדפתי אחור,

כל השבילים נפרסו לפניי

ככה סתם.

כל העולם כמפה על שולחן,

ראיתי סימן בפינת העמוד האחר.

זה שלא התיחסתי אליו ברצינות.

וכעת דאבל קליק ונפתח לי אתר

שם מצאתי בעצם יקום שלם ונפרד,

קישור לפלאנטה אחרת

שונה ומוכרת

כאחד.

חוץ מ...

טרם כתבתי

את מה שלא קיים.

מעט השתנקתי

אבל באופן קבוע,

ללא משקל,

מופעל לחץ על הסרעפת.

בעליה השמאלית

יש אויר הרים

ובפסגות הגבוהות,

צוקים מושלגים.

אהבה נקייה מכאב

מהתחלה, מהרגע הראשון אמרתי לך מי אני. כיצד אני חיה את חיי. את מי אני אוהבת. כיצד אני חיה עם אהבותיי ואהוביי. ובדרכי שלי המיוחדת והמותאמת לי ולהם, אלו הרוצים בקרבתי אלו השייכים לי ואני להם. בשזירה של חיינו והשילוב של הצבע של כל אחד מאיתנו אלו באלו. אתה רצית. הסכמת להמשיך למקום הבא. זה שבו אתה מוצא חיבור מיוחד.

במקום הבא מצאתי את עצמי מבקשת לתת לך את כולי, ללא כל הסבר ובניגוד לאופיי וצורת חיי בשנה האחרונה עשיתי פניה לא צפויה. לעבר בלעדיות. ואתה אימצת. לא התנגדת. חיבקת. בראיה לאחור אני נותנת ברגע הזה סמן מהבהב לעצמי. לו הייתה ניתנת לי הבחירה, לו היית מראה לי מה עבר עליך, שהיית מודע לו [או שלא], אולי הייתי פועלת בהסתייגות מסוימת. מעט יותר מאופקת. יותר שולטת. אך בתחושות אי אפשר לשלוט והן מילאו אותי על אף הכל.

הסימנים שצצו בהמשך כבר הציפו בי ספקות ודאגתי להתריע בפניך עליהם. לא הסתרתי, נחשפתי בפניך איתם, כפי שאני עושה תמיד. ואתה דאגת להרגיע, לשכנע, להסביר להבהיר לי היכן אתה עומד. מולה. מולי. איתי. אבל לא, לא איתי. לא באמת. הקלות שבה האמנת בשקרים שלך ושבאמצעותה שיחקת בי נראית לי כמו צרעת. ואני נגעתי בך. נגעתי ונמסכתי ונטמעתי והתמסרתי ומסרתי את נפשי לפתחך ללא מעצורים. אולי זה לא היה משחק עבורך. לפעמים אני חושבת שממש האמנת במה שיצא ממך. במילים, במשפטים, באמירות, במגע, בליטופים, בזיונים הבלתי פוסקים המטורפים המעיפים.

כל שאי פעם רציתי, מאז אני זוכרת את עצמי, זה לאהוב ולהיאהב. הכאב אינו חלק במשוואה הזו עבורי ואיני מוכנה לחיות איתו. את פרק ב' שלי התחלתי על נקי. אבל כאב הוא חלק מהכלל. יפה לי לצעוד בגשם. טיפות ספורדיות.

ואז היה בי כעס. עצום. שהתפרץ לי דרך העיניים והתפזר ברעידות של הגוף. ללא שליטה, בהתרסקות לאלף רסיסים. כי נתתי לליבי להקשיב, ולא לראשי. כי האדמה שהיתה יציבה לרגליי התפוררה וקרסה תחתן בלי שצפיתי זאת.

בהמשך נותר רק עצב. צער. מה שהיה לי ביד נשמט ונלקח ממני. כזאת קלות מרושעת כאילו כלום. הכעס התפוגג ונמס כשהראש כבר הודיע שכך הם החיים ואיש יחיה עם בחירותיו. כי זה לא היה מקומי מלכתחילה. כי עדיף לי כך. בלעדיך. כי זה לטובה. כי זה שיעור נוסף לחיים. גם עבורך.

אבל משהו נותר בי מכל השיעור האכזרי הזה.

זה מהדהד בי בקטע של האמון שאני נותנת היום באנשים.

אני יודעת שהפכתי להיות מאד חוששת ולא בוטחת עכשיו. אין לי בכלל ספק בזה.

אני מראש ספקנית.

מראש חשדנית.

מראש פוסלת ביתר קלות.

מראש לא רוצה להתעמק במישהו מסוים.

מראש קובעת שהתנסות מול הבא שיבוא תהיה בשביל פאן כדי להגן על עצמי.

מנקודת הזמן הזו שבה אני נמצאת אי אפשר להמשיך בלי להניח יד על איזה שהוא מעקה.

השקט של היום המדהים הכחול הזה לא משקף כלל את התחושות שסוערות בי כשמחשבות עליך נדחפות למוחי. הידיעה. ההבנה. הקבלה של המציאות כפי שנוצרה. במו ידינו.

קו 5

קו 5 היה לי פעם רעש אלוהים
אז זה היה מטרים.
ועכשיו זה שנים.
וגם לא היה שם ממש...
אלוהים.

זריחה מוקדמת

ימים של ספסלי עץ נמוכים

לכפות ידיי מגע חיור

חצי מגדל צבוע בשמש

שאר הגוש מחובק עננים

בבוקר זכרתי שולחן פורמייקה ישן

בעשר פרשתי עליו מפית לבנה

אני שלוחה של פרצופים עמומים

לפנות בוקר העירו אותי בשקט

ומשכו חזרה לקירבם.

השעון צועק לישון!

עלמה

הניחי לה. היא הרי בך ממילא. שזורה בנימייך
צמות צמות בחוטי מחשבותייך.
מישכי את הגומיה
והניחי להן להתפזר בטבעיות, ומעצמן
על כתפייך.

במזג האויר המתאים
את תראי במיטבך. בה. ועלייך.

we all live

היא זנזונת צהובה

היא חיה בשלה

לא בהשאלה

לוקחת מהכל

לוגמת.

מפזרת נגיעות

דוגמת.

מותירה בם עקבות

מתירה לעצמה לחיות

בעיקר.