המייל הראשון שלך ..
כבר איני זוכרת מה רשמת בו רק את החיוך המטופש שעלה על שפתיי לאיטו וכמו ריח הטל בחמש בבוקר כשאני יוצאת מהבית - ניחוח רענן, נטול טעם לוואי או מרירות עלה ממנו. בתוך הגוף.
משהו שהתחבר והסתלסל כמו שתי ספיראלות תואמות עבר בי למראה המילים השובות. הנפלאות. והתאימות הזו במילים שלנו נעמה לי. ומכאן הרי אתה יודע כי היית שם.
בלי משים נסחפנו זה לזו. בלי מגע. ללא הכרות. ללא מבט של ממש. רק שנינו נטו. טהורים ונקיים. למדים ומתוודעים.
כשהלב משוטט בנדידות שווא ומתאווה לפתח, ומוצא אותו במפתיע, הרגש שוב חדש ישן. הוא שחששתי ממנו זמן רב, מחלחל ומתמקם בטבעיות איומה בקרביי. נוכח קרבתך. שכעת מייסרת. בבלתי אפשרי שלה.
אני מוצאת את עצמי פותחת שוב את הקובץ המכיל את תמונתך חסרת הצבע. ויכוח מתקומם בי לנשל את כל התחושות האלו מתוכי, לעקור אותן בכח. היותן בי מטילות עליי מורא מחזרה למקום הארור ההוא.
אוהב... אוהבת... ???
לאחוז או לשחרר. לרצות או לשכוח. להמשיך או לברוח.
בעולם מטורף של תשוקות וכאב, ערגה וגעגוע, הינתנות ושעשוע אנו נעים בין קווים מרוצצים ומשתדלים לצמצם פערים בין פעימות פסיעותינו.
מתרחקים ומתקרבים. מתגשמים זה אל זו ונמוגים.
מאבק בלתי פוסק בתעצומות נפשנו.
אין לי מה להפסיד. האמנם?
נראה כי כבר נחלתי תבוסתי. זו שהייתה ידועה מראש.
השגרה כמו שעון חול שמתרוקן ומתמלא לחליפין ואין כפתור להחזירו לאחור...
טמון בך משהו שאיני רוצה לאבד. אף שאינו שלי מלכתחילה.
ערסל ראשך בין ידיי.
נשום עמוק.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה