במקרה יצא לי לראות לפני מספר ימים סרט ישן בכיכובו של סילבסטר סטלון, ונפלתי בדיוק על אחת הסצנות האחרונות בסרט, קרב הורדות ידיים. פריים ביי פריים נבנה המתח [שנוצר על ידי הבמאי מן הסתם] לפי טעם של פעם. והרי [אני אומרת לעצמי ולזה שיושב לידי ומזפזפ] זה ספורט ללא ספורט בכלל. מי שחזק מנצח ללא כל אסטרטגיות מיוחדות או תכנון מראש של המתמודדים. ובכל זאת, הקהל על הרגליים, שואג ומעודד בכל הכח. מה הם מצפים למצוא שם על הבמה?
באינרציה של החיים [שלי] הפשטות יותר נחבאת מאשר בולטת ועל אף שאני משתדלת להוציא הפקה ללא עלויות ולהשתמש במשאבים הטבעיים המוצעים לי אני מגלה מדי יום כי מכח זרועי מעוטרת צ'שייר החתלתול, לא תבוא הישועה.
שלא כמו במשחק הגאוני עם היד מאחורי הגב [או הראש, למביני עניין] כאן מדובר בסוג חדש של שוויון תוצאות. כל סיבוב עשוי להותיר פצועים לשני הצדדים, בפעמים הנדירות יש מנצחים וגם אז זה על תנאי. ביני לביני אני תוהה על הפעמון ההוא שלא מצלצל בזמן בסיום המערכון ומחפשת לתומי את הדיילת החמדמדה המניפה את השלט המראה על הסיבוב הבא. אולי מישהו יזרוק לי מגבת ויוציא אותי להפסקה קלה?
לכל אורך הדרך אני קהל וגם לוחמת. מתוך סבך ידיים מורמות באוויר אני צופה מרותקת, מפענחת, מתמצתת, מסיקה, מחכימה. אז איך לעזאזל מזהים את היריב אם כולם נראים אותו דבר, לא כל יום פורים אבל כולם הכינו מסיכות ומגני שיניים, והמחשבה היחידה שמהדהדת לי בראש היא שלא באתי כדי לשרוד או לצוף, גם לא כדי לנצח.
בה בעת שאני חוטפת מסובבת ללסת והעולם סביבי מתחיל להסתחרר אני זוכרת כי פעם היה בי משהו אחר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה