מהתחלה, מהרגע הראשון אמרתי לך מי אני. כיצד אני חיה את חיי. את מי אני אוהבת. כיצד אני חיה עם אהבותיי ואהוביי. ובדרכי שלי המיוחדת והמותאמת לי ולהם, אלו הרוצים בקרבתי אלו השייכים לי ואני להם. בשזירה של חיינו והשילוב של הצבע של כל אחד מאיתנו אלו באלו. אתה רצית. הסכמת להמשיך למקום הבא. זה שבו אתה מוצא חיבור מיוחד.
במקום הבא מצאתי את עצמי מבקשת לתת לך את כולי, ללא כל הסבר ובניגוד לאופיי וצורת חיי בשנה האחרונה עשיתי פניה לא צפויה. לעבר בלעדיות. ואתה אימצת. לא התנגדת. חיבקת. בראיה לאחור אני נותנת ברגע הזה סמן מהבהב לעצמי. לו הייתה ניתנת לי הבחירה, לו היית מראה לי מה עבר עליך, שהיית מודע לו [או שלא], אולי הייתי פועלת בהסתייגות מסוימת. מעט יותר מאופקת. יותר שולטת. אך בתחושות אי אפשר לשלוט והן מילאו אותי על אף הכל.
הסימנים שצצו בהמשך כבר הציפו בי ספקות ודאגתי להתריע בפניך עליהם. לא הסתרתי, נחשפתי בפניך איתם, כפי שאני עושה תמיד. ואתה דאגת להרגיע, לשכנע, להסביר להבהיר לי היכן אתה עומד. מולה. מולי. איתי. אבל לא, לא איתי. לא באמת. הקלות שבה האמנת בשקרים שלך ושבאמצעותה שיחקת בי נראית לי כמו צרעת. ואני נגעתי בך. נגעתי ונמסכתי ונטמעתי והתמסרתי ומסרתי את נפשי לפתחך ללא מעצורים. אולי זה לא היה משחק עבורך. לפעמים אני חושבת שממש האמנת במה שיצא ממך. במילים, במשפטים, באמירות, במגע, בליטופים, בזיונים הבלתי פוסקים המטורפים המעיפים.
כל שאי פעם רציתי, מאז אני זוכרת את עצמי, זה לאהוב ולהיאהב. הכאב אינו חלק במשוואה הזו עבורי ואיני מוכנה לחיות איתו. את פרק ב' שלי התחלתי על נקי. אבל כאב הוא חלק מהכלל. יפה לי לצעוד בגשם. טיפות ספורדיות.
ואז היה בי כעס. עצום. שהתפרץ לי דרך העיניים והתפזר ברעידות של הגוף. ללא שליטה, בהתרסקות לאלף רסיסים. כי נתתי לליבי להקשיב, ולא לראשי. כי האדמה שהיתה יציבה לרגליי התפוררה וקרסה תחתן בלי שצפיתי זאת.
בהמשך נותר רק עצב. צער. מה שהיה לי ביד נשמט ונלקח ממני. כזאת קלות מרושעת כאילו כלום. הכעס התפוגג ונמס כשהראש כבר הודיע שכך הם החיים ואיש יחיה עם בחירותיו. כי זה לא היה מקומי מלכתחילה. כי עדיף לי כך. בלעדיך. כי זה לטובה. כי זה שיעור נוסף לחיים. גם עבורך.
אבל משהו נותר בי מכל השיעור האכזרי הזה.
זה מהדהד בי בקטע של האמון שאני נותנת היום באנשים.
אני יודעת שהפכתי להיות מאד חוששת ולא בוטחת עכשיו. אין לי בכלל ספק בזה.
אני מראש ספקנית.
מראש חשדנית.
מראש פוסלת ביתר קלות.
מראש לא רוצה להתעמק במישהו מסוים.
מראש קובעת שהתנסות מול הבא שיבוא תהיה בשביל פאן כדי להגן על עצמי.
מנקודת הזמן הזו שבה אני נמצאת אי אפשר להמשיך בלי להניח יד על איזה שהוא מעקה.
השקט של היום המדהים הכחול הזה לא משקף כלל את התחושות שסוערות בי כשמחשבות עליך נדחפות למוחי. הידיעה. ההבנה. הקבלה של המציאות כפי שנוצרה. במו ידינו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה