הייתי רוצה לחשוב שהחלומות הוורודים שלי באמת נוצרו בצבע וורוד. לו הייתי מנסה לציירם, הגם שהייתי נזקקת למכחול משונה במיוחד, לעולם לא הייתי יודעת לנחש איך ייראו הפרחים בשולי השבילים בהם, או לאן יסטעפו ענפי העצים הניצבים בהם בעוצמה. יצורים מסתוריים היו צצים ונעלמים בהם לסירוגין כשמידי פעם דמות ספונטנית היתה מתקבעת לצידי וממשיכה איתי את המסע בחיפוש אחר הצבע הנכון.
אבל כשהתעוררתי הרגשתי שמשהו השתנה ולפתע היתה בי בהירות משונה לגבי פרטים שונים מתוך החלומות הללו. אלו נחקקו בתאי הזכרון שלי, ובהדרגה התחלתי לחוש בצבע המתאים.
הנחישות שבאה בד בבד להבנה הזו ליוותה את התמונות אליהן חזרתי מדי פעם במהלך היום והייתי מסוגלת לתרגם אותן למעשים ואמירות. הבעיה היתה שאיש לא ממש הבין את התרגום הזה, ואני מצאתי את עצמי דוברת שפה שלי לבד. עם הזמן הצלחתי ללמד אותך חלק מהמילים שלי ולתקופות לא קצרות אף נדמה לי שדברת אותן שוטף. שיחות שלמות שניהלנו קצרו הצלחות תקשורתיות חסרות תקדים, כאלו שנכתבו בספר העבה שלי, בתוכי.
אבל אני תרגמתי מהר מכדי שאתה או אחרים יצליחו ללמוד ושוב קפצתי מדרגות שתיים שתיים והגעתי מוקדם מדי למעלה. או למטה. הבדידות הזו השרתה עליי עצבות לרגעים, רגעים אחרים חשתי בטחון מופרז באי הזה הנעלם, ואהבתי את הצבעים החדשים שמצאתי.
וכך, פתאום קלטתי שאת החלומות שלי רק אני יודעת לצבוע, ובכל תרחיש אחר הם יהפכו מטושטשים. ואם אסלק את ההיסוססים כולם, ואאמץ את ההתמדה הטריקית, אני אדע ללמד אותך את השפה הזו שרק אנחנו נבין.
אין כמו בדיחות פרטיות, אם ממתינים בסבלנות לפואנטה. לא יותר מדי אבל, כי זה עלול להתמוסס במים.
