חמימות

אתה יודע שאני מסתכלת.
אני די בטוחה שאתה לא יכול לראות אותי ממקום עומדך, אבל אתה יודע שאני כאן, בחלל המוחשך.
ואני מחייכת.

מחרתיים

בלילות של הלבד, כשסוזי מנגנת, אני נזכרת בבקרים המזורזים השבלוניים. הכל היה מתוכנת. 

ובשיירות המשתרכות הראש היה מוצא לו עולמות אחרים, העיניים היו רואות את המילים והעט היתה נשלפת בזריזות.

שלא ימות.

בחורף, בחורף השבילים יהיו יותר רכים, הצעדים יצטרכו להינעץ במסלולים חלופיים, אני כבר אמצא בכבשים השחורות ציורים חדשים. מה שאני קוראת היום, יישלף מבלי לחשוב יותר מדי מחר.

לא הופתעתי

עליתי במדרגות והגעתי לבית קפה סטייל מסעדת אוטוסטרדה עמוסה לעייפה. בפינה כשעברתי ראיתי פנים מוכרות.
לא מצמצתי והמשכתי לעבר הקופה.
מסרתי שם תשלום, קיבלתי לידי כף.
הבטתי שמאלה, ידעתי שתעמוד שם. הושטתי לך כף אחת, כמובן שהיו לי שתיים.
ואז התחלנו לכסות
את הכל כיסינו בחול.

חורים

מוזר הוא הזמן החולף ומשנה לנו את הצבעים של התמונה. חשבת פעם מדוע פלשבקים תמיד מוצגים בשחור לבן או ספיה? האם זה קשור לפרספקטיבה שלנו או אולי לנסיון והידע שרכשנו מאז ההכרות האחרונה עם אותו חלל? אתה זוכר כיצד חשת באותו רגע ממש, את הכאב המייסר המבורך שחלש בכל שריר בגופך שהתחיל מנקודה אחת של מגע ופשט לכל אבר בזרמים עוקצניים, אתה מיחס אותו למשהו מוחשי. בלי זה, יהיה לך קשה לזכור את התחושה הלא ניתנת לתיאור מדויק. זה כמו שיר, או ריח או מגע. ומשכוסה ונקבר תחת הרים של אמייל יהיה לך קשה להגיע אליו שוב. אבל תיזכר בו בחיבה מסוימת, חצי חיוך. הגוף שלנו שוכח וסולח והמח שלנו משאיר בתוכו שרידים נבחרים.

אם אתה כל כך אוהב מתוק לא מן הנמנע שיהיה לך חור חדש בקרוב.

ניחושים מלומדים

פתאום אתה יודע, ואני מרגישה את זה, שאתה יודע. בנשימות שלך,באוויר שאתה שואף בנחישות רבה יותר מקודם, בהיסוסים קטנים כאלו שלא לובשים מילים בסופם.

ואני, חושבת לעצמי, מה אתה מנחש שם, בחושך שאצלך, מהחושך שכאן. על הגב אני שוכבת והעפעפיים נכנעים.
עצומים, עצומים.

אצלי המילים שכבר נוצרו ממאנות להיאמר, שוב משיקולים תעשייתיים מדי. אז, כל שנשאר הוא שקט, לא מהסוג הרך.

אולי נפלו האגסים כי ידעתי, כך פתאום, ממש כמוך, ועצרתי את עצמי, בלי סיבה. אבל היתה כזו, סיבה. עוד קליפה.

היה בזה סוג של אבירות, הושטת יד, מהחושך שלך - לחושך שלי. אחר כך כבר נשאת אותי על הזרמים שלך ואני השארתי את כל המחסומים על הקרקע.

בגלים

הזמן, זורם לאט מדי
כשהוא משתלשל כחבל, מול ידיי
וכמו מתוך ערפול ירוק
אני בוהה בו מרחוק.
בגל הבא, אני שומעת קול, בגל הבא.

מציצים

ובכן, מה היה לנו. אה!

בהתחלה, יש הצצות הדדיות באתר ההכרויות הטרנדי.  ביקור בית של ממש. או סוג של. שם, פרטי אולי גם משפחה, תמונית קטנה ולא משקפת או לא עדכנית או מזווית הכרחית, גיל אמתי או מעוגל, כולם מעגלים בימינו לאיזה כיוון. אפילו אמא שלי שתזכה לימים משננת את המנטרה שהעולם הוא עגול.

כמה מילים על עצמך, ספר לה בכמה מילים, רצוי לא יותר ממאה תוים, מי אתה. ואנא, לכוד במדויק כי אין לה כח למשחקים מיותרים, היא כאן במשימת חיים. או שעשועים. היא תחליט אחר כך.

מה אתה מחפש, אתה הרי יודע, או חושב כך לפחות, אולי פחות, ואת מי, חשוב לא פחות, שנון וחדשני או קלאסי מיושן, קראת פעם מאמר על מה צריך לכתוב או שציטטת כמה מילים מספר מאובק או שברגע של חולשה פתחת לך כרטיס ושפכת כל מה שיכולת. עמדת במכסה.

מה, כבר מספר טלפון? אולי קודם צ'אט? אולי חצי מבט? אולי תלך יותר לאט? הקול הזה מוכר, את המילים האלו היא שמעה כבר בעבר ובכל זאת, מהססת מתלבטת עם עצמה, נדמה לה שקבעה פגישה בו בזמן שבתוך ראשה החליטה מה ללבוש ואיך לקשור את השיער. היא מתרגשת אבל לא יודעת להחליט אם זה בגלל הקול הרך או הזמן שברח.

לך תזכור את הכללים הישנים מכשהיינו ילדים וראינו סרט רומנטי, לך תעלה מן האוב את החוקים הלא כתובים של דייט ראשון ולאן כדאי ללכת, נסי לפשפש במגירות החבויות של זכרונך כיצד מפרשים את הסימנים שבין הסיפורים הראשונים שהוא מנדב לך מפס הייצור של חייו שאת לומדת כעת לראשונה.

הנה הוא. את תבדקי כל תנועה וכל צעד, ואתה, הבט בידה שמזיזה קבוצת שיער מעל המצח. את מציצה לצדדים, לא, את לא מחפשת איתותים, ומיד חוזרת לנעוץ בו מבטים קשובים או חשדנים או מנחשים.

לבשתם מסיכה הערב? מוכנים?