בלילות של הלבד, כשסוזי מנגנת, אני נזכרת בבקרים המזורזים השבלוניים. הכל היה מתוכנת.
ובשיירות המשתרכות הראש היה מוצא לו עולמות אחרים, העיניים היו רואות את המילים והעט היתה נשלפת בזריזות.
שלא ימות.
בחורף, בחורף השבילים יהיו יותר רכים, הצעדים יצטרכו להינעץ במסלולים חלופיים, אני כבר אמצא בכבשים השחורות ציורים חדשים. מה שאני קוראת היום, יישלף מבלי לחשוב יותר מדי מחר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה