ניחושים מלומדים

פתאום אתה יודע, ואני מרגישה את זה, שאתה יודע. בנשימות שלך,באוויר שאתה שואף בנחישות רבה יותר מקודם, בהיסוסים קטנים כאלו שלא לובשים מילים בסופם.

ואני, חושבת לעצמי, מה אתה מנחש שם, בחושך שאצלך, מהחושך שכאן. על הגב אני שוכבת והעפעפיים נכנעים.
עצומים, עצומים.

אצלי המילים שכבר נוצרו ממאנות להיאמר, שוב משיקולים תעשייתיים מדי. אז, כל שנשאר הוא שקט, לא מהסוג הרך.

אולי נפלו האגסים כי ידעתי, כך פתאום, ממש כמוך, ועצרתי את עצמי, בלי סיבה. אבל היתה כזו, סיבה. עוד קליפה.

היה בזה סוג של אבירות, הושטת יד, מהחושך שלך - לחושך שלי. אחר כך כבר נשאת אותי על הזרמים שלך ואני השארתי את כל המחסומים על הקרקע.