חם. חם מאד הקיץ הנוכחי ואנו צפויים לשלם על כך ביוקר הפעם. כל השינויים מונחתים עלינו כעת בצמדים של אחוזים דו ספרתיים פחות מזה או יותר לא בא בחשבון, הנה אלפי האוהלים שהנצו על כל פיסת דשא רענן בטבורה של כל עיר בארץ, הגנרלים של העולם יורדים מנכסיהם ונדרשים כעת להחזיר חובות, אולי נתרום להם אוהל. את הנכה שישן שנת ישרים על אי התנועה בפינת לה גוורדיה ומנחם בגין זה לא הטריד.
פעם הייתי שולפת את הפיקה שלי, זו ששיבצה לי את הלילות הלחים במעט אוויר שיחדור בחלון הפתוח לרווחה, ובבוקר מסנדלת את עצמי ובורחת לחולות זהובים ועצי עד רמים. אז האחוזים היו קופצים במדרגות של שלוש ספרות בזמן שהמבוגרים בחיי היו רודפים אחריהם ללא נשימה והאוטובוסים היו מתפוצצים בכל תחנה. ואז ירד שקט על הארץ, הלא הוא שקט מזויף, כולנו עסקנו בשקט במלאכתנו, בחיינו, בנינו את ביתנו וגידלנו את ילדינו, ומצאנו את עצמנו במבוך מטורף.
תחושה אפוקליפטית משתלטת על מנעד הצלילים והאמירות מכל עבר, העולם מבעבע על להבות רעיוניות וכולם משתתפים ומלבים אותן מבקשים להעלות את הרף, להגיע לקצה. אפילו התינוקות בעגלות לא נותרים אדישים ותורמים את חלקם ורצוי שיבכו בכי של תשומי כי לא בריא להיות חולה בימים אלו כשאלו שאחראים על בריאותנו מגישים מכתבי התפטרות בהמוניהם.
דניאל כבר כתב על כך באיזה ספר קדום ובהמשך הגיע יוחנן, לא ממש ברור מיהו, ואני די בטוחה שהם לא דמיינו מפולות שלגים צבועות באדום ופצמ"רים מעופפים ושוב צבע אדום. בהחלט מתחשק לי לעלות על איזה סוס ולדהור מכאן כמו איזה פרש בודד. או לפחות סוס מכונף שייקח אותי למקום קריר יותר.
אני מקווה שאתם צמים טוב היום ילדים וילדות כי חורבן הבית, הבית האמתי זה שאנו חיים בו, לא זה עם הפתקים והצ'קים לפקודת כל מאן דבעי, עומד בפתח, הוא כבר לא ממש יציב ואולי כדאי לקשור עוד חבל לעץ שם בפינת רוטשילד ויבנה.
