Lacrymosa Dies Illa

כמה יופי.
המילים זולגות על עורי
כטיפות טל עריריות
לוטפות
את עור התוף שהוא גופי.
כמה עצב
הכאב ניגר מכל תו
מהדהד בתוך ראשי
נשמתי היא תיבת תהודה
מתמלאת לאיטה,
זה מתעצם.
נוגע ונסוג
לוחש ונעלם
רוגש ומתפוגג

חודר וננעץ

כפגיון יחיד.
כל התחושות כולן
תמצית ריחו של רך נולד.

הצלה

כשהאור כה בוהק והלב מסתנוור
החיבוק שוב חונק כשהכל מתעורר
והמרוץ בך דוחק ומבפנים בוער
הרחיקי מבטך, לנקודה הכי גבוהה

כשספקות על ניסים ממלאים את ראשך
חששות חדשים בוחשים בגופך
ושדים לא נראים מקיפים סביבך
הרימי מבטך, אני נמצאת מולך

אתן לך תפנית לדרכך
אוביל אותך בחזרה לגעגוע שאבד
את השבר שסדק קירות ביתך
ואת העצב אאחה וכבר אינך לבד,

כשבשביל לפסגה את מחליקה לתהום
כשאת שוב נפגעת וטוב הופך גיהינום
וכשהפנת מבט הכל שונה פתאום
חזרי אל תוך עיניי, הן יציבות מולך

כשהיית בטוחה ולפתע הכל נופל
כל שהיה רגוע מאבד שליטה וצולל
ורוע מנוכר גועש ומערבל
חפשי בתוכך – אני אבלום שקיעתך

אראה לך מקום אליו תוכלי לחזור
אמשה אותך מהמאום ומהשחור
אל תהססי עכשיו ואל תביטי אחור
הרשי לי גם קצת להציל אותך.

מיולניר

תור, לאור ירח, הופיע לי פתאום.
עמדתי שם,בחושך, ידיי חבקו גופי.
בתוך מחשבותיי, אורד הישישה טווה תלולית שפופה, עומלת בלחישה.
זה אשר קרה, כיסתה את התלולית ברגבים אפרפרים חומים של בוץ ואבנים.
ורדנדי הקשישה שזרה בי חוט דקיק, וכל הכוכבים הגבירו נצנוצם בחושך הכבד. מדממים.
זה אשר קורה, מגע ידה עדין, כמעט בלתי מורגש, לבנים הונחו במערום ליצירת מבנה חדש.
סקולד, בתבונתה רבת שנים, ידה אוחזת נול, חוברת בי קרעים בשרוכים מנחמים.
זה אשר יקרה, בידי אחזה ברוך, ואני המתנגדת לאחור ארצה למשוך.
אני קטנת קומה, בוהה בו ממקומי. ואחוזת אימה – מקבת בכף ידי.

בלהות

אויר
הנשימה אבדה מראותיי
נדמה כי לא תעז לחזור
אני בוהה בקיר שחור

דמעות
פיות שמיים פעורים
הלם ודממה ורעמים
טיפות גדולות על החולמים

כתמים
בשדותיי שורר טרוף
פלצות רבצה בתהומותיי
בלהות חמסה נשימותיי

תמימות
תבול בדבש צחור ותם
תמונות מולי בשר ודם
להתפכחות יצק חותם

דמעות גדולות ריחצו גופי
כתמים טינפו נבכי נפשי
אויר מלא שוב את חזי
הוצא אותי שוב לחופשי

לידי

אני יושבת במרפסת.

מולי ההרים אוצרים בקרקעיתם רסיסים של תמונות בחום לבן.

הם יושבים לידי. מדברים בניהם. מדברים אליי.

אני מנידה בראשי. מחייכת, מסכימה, מהנהנת.

דמותי מייצגת אותי כאן.

הטיילת סגורה למבקרים.

כעת זה אני.

אני ואתה.

אתה ואני.

אבחה דקה מוצאת דרכה בעליה השמאלית.

משהו מוכר מרפד את הדעת.

כמעט נוגעת. ידי כמעט מגעת.

זמזומים.

א: יש כזה ברקע.

ק: את חושבת?

א: אני יודעת.

ק: מאיפה לך בכזה בטחון?

א: אני מרגישה.

ק: וזה קיים תמיד?

א: לרוב.

ק: זה מציק?

א: אולי.

ק: ומתי לא?

א: כשזה נעשה חלק מהאוויר.

ק: זה ה-2 של של ה CO ?

א: לפעמים זה ה- 1.

ק: זה מגרד?

א: רק אם מחטטים.

ק: ומתי זה עובר?

א: כמעט אף פעם.

ק: יש מקרים חריגים?

א: יש מקרים רגילים. זה החריג.

ק: זה סופני?

א: רק אם מתעכבים.

ק: אז את מדפדפת?

א: יותר כמו מרפרפת.

ק: נשמע טעים.

א: עם נגיעות מלוחות-מרירות.

ק: מותיר עקבות?

א: לא על הלשון.

ק: איפה כן?

א: יותר למטה ושמאלה.

ק: רואים את זה?

א: לא. זה מוסתר היטב.

ק: ואם אני עיוור צבעים?

א: אין הוראות ספציפיות.

ק: בדקת?

א: לא. זה מניסוי וטעייה.

ק: תהייה?

א: גם.

ק: אז למה בעצם?

א: כי אי אפשר בלי.

ק: ואין לזה תרופה?

א: לא מצאו עדיין.

ק: מישו מחפש?

א: כולם יודעים. זה כמו קונספירציה המונית.

ק: נשמע כמעט מהפכני.

א: בסקלה חוצת יבשות.

ק: ואת?

א: כואבות לי הכנפיים.

ק: ואם תעצרי לרגע?

א: זה יכאיב.

ק: ניסית אטמים?

א: הם לא עוצרים את הזמזומים.

הגיעו

בשכבי כאן כה רחוק

מקיצה מטרוף מומצא

נאחזת בשוליו של חלום

מגיע אליי מאי שם קולי

מהדהד

לא לוחש

שאמר פעם

תדע. כשיגיעו המילים.

ואז הן הגיעו בלי לתכנן.

בלי להרגיש בהן על שפתיי

כשיצאו

ושאלתי את עצמי

האם שמת לב שהגיעו?

קשרים

זו חדוות החיים והרוך
אחיזה של ידך
זו התרת כל רגע נבוך
אימוץ אדיר,
בחירתך.

אלה פסיעות בטוחות
נקישות על פתחי חדרים
זו התמקמות של כוחות
עלייה מתונה,
נקשרים.

זה היסוס או ספק מבויש
אפלה, מסונוורת מאור
זו הריבה מדשדשת כרש
כמשתה לא נדלה,
לשיכור.

ואז פרידה

קרב אליי, הצמד אותו אל פי
כסה את כל פניי
רתק, אלץ אותי.
אחוז בי,
בנה לי כלא בגופך
קלוט רעידותיי
לכוד התפתלותי.
ראה מאבקי, זה שכאן
זה שהיה. זה שתמיד.
הבט, אני נשמטת
נקרעת מתחושה, נמלטת
מעצמי אני נידפת
מתאדה.
כאד יחיד,
הווייתי המנודה.
ואז פרידה.

סנדלים ויסמין

ניחוח יסמין כשחלפתי ליד שיח
זרק אותי לרחובות המושב בו גדלתי.
זמזום דבורים עסוקות של בוקר,
חום ישראלי, ילדים מתרוצצים.
המכולת הנצחית וביצי השוקולד.
אמא שוב שולחת להביא כמה דברים.
אבני חצץ טורדניות בתוך הסנדלים,
ובני ילד השכנים יוצא אל החצר.
עם ערב נשמעים שוב קרקורי הצפרדעים,
והלילה השחור מבליט את אור הכוכבים.
בערסל גדול בין שני עצים אבא מתנדנד,
ובמטבח על השולחן ממתינים המטעמים.
שנים קדימה התמונות שבות ומציפות,
זרועות חורים במקומות הדהויים , המלוכלכים.
כמו תעתוע מכוון בוחרים את הרגעים,
שיותירו על נפשנו שרידים מנחמים.

כסות

נעל אותי
אל עקבות צעדיך
נווט במבוך שאני
התר בי כל קשריך
מצא עצמך, אבדני

תפור אותי
אל שולי מעילך
התכסה באריג נשמתי
עורי יתחכך בעורך
יחשפו חבורות מלחמתי

שזור אותי
במחשבות נדודיך
התפזר גרגרים גרגרים
אתפורר ואפרם בין אצבעותיך
אתרסק ואיאסף בגושים

הקפאה

אדג'יו פועם ומתפתל מקלידים שחורים לבנים אצלי ברכב, ממלא כאדים את החלל המצומצם, סוחף אותי על גבי השחר המפציע על האופק המנוקד עננים. ואז מצטרפים אליו בתזמון מושלם פריטות חשמליות מבוכיינות משהו, ליצירת הרמוניה מדויקת של נשמתי. אני מטפסת על התוים כעל סולם יעקב. בידיי נתלית ומתנדנדת להנאתי. גם הנפילה הגדולה ביותר תיעצר בסופו של דבר ומנסיון אני יודעת כי תמיד יש לאן לטפס. כל יום טומן לי הפתעות חדשות ומפנים הזויים, חלקם משעשעים חלקם מטורפים. אני משתדלת לאכול את כולם לשובע ולירוק את מה שאסור לבלוע. לאט לאט אני בונה מרכב שלם. חסרים בו חלקים עדיין, חלקים חשובים שכרגע הלכו קצת לאיבוד. עוד מעט אמצא אותם. כאילו שמתי בהקפאה חלק מליבי והוא ממתין במגירה עד לזמן הנכון לפתוח אותה.

לידה

מתוך צירים של כאב ודממה
וצווחות ששרטו בגרוני
יילדת ממני יצור מנוחש דו-ראשי
מוטרף וביישן.

מודע ואלמותי.
חישקת סביב צווארי
כפותיך לופתות לכווץ
נושק אל שפתיי,

יירטב מדברי
כל המרווח כולו,
התנפץ.

הידוק2

כפות רגליים במים

אוויר לילה חם

טיול, מילים-מילים

מרווח מצומצם

מפגש מקרי, פישוק

ניחוש נכון, הידוק.

הידוק

תחושות חמות של ציפייה
נרעדתי לגילוי המרחבים
מוכר ומנוכר, ערגה גלויה
נסתר, עם זאת ממתין בלי עיכובים

בסלחנות הביישנית אבחין בו בנקל
ובלאות כה אופיינית שבדרכי
בראשי הלחש ההולם ומתפתל
בעקשנות רכות ידיו על גב נפשי

תדיר בודק בזהירות את גבולותיי
זחיחות בולטת בבדידותו העצלה
שריד נדיר, כמתגנב בעכבותיי
כמתהדר במלוא יהבו בחשיכה.

פסלים

אישה מפוסלת בגוף של גבר. כך ראיתי אותם מחלון בניין המשרדים שלנו. חיבוק לא נגמר, היא נקברת בכתפו והוא בידיו מקיף את כולה. בהיתי בשקט. האם פרידה חבויה בחיבוק הנצחי. או פגישה מחודשת אחרי ניתוק ממושך. אולי פשוט אוהבים בטרוף של חדש לא יודעים את צפונותיו של מחר. נושמים את הרגע. כמה תמימות נשפכת מהמראה הפשוט לכאורה. חיבוק באמצע היום על מדרכה סואנת במרכז תל אביב. אפופים בשיגרה ועיסוקים של זרים.

הגיגים 3

חצי ירח מסמן את השעה. הוא נמוך בשמי הלילה הקפואים. למשאלתי מטפטפת ישועה, עוד יום חלף כרוח רפאים. גופי חומק ממני ומושך להירדמות, ובתוכי בוער חלל עמוק כים. אני נשטפת לחופי החמימות ומתנפצת לסלעי חלום נדם. באפילה שממלאת נבכי נפשי אפול כאבן הנוטשת משכנה. וכשאזנח הכל ואצא אל החופשי, אלבש זכות בוהקת כפנינה.

הגיגים 2

אני זוכרת אותך. אתה זה שאמר שאוהב אותי. הצהרת על כך במוחלטות נפלאה פעמים רבות. הרגעת אותי. ניחמת אותי. נטעת בי בטחון. אתה שלי אם זה אמור ונועד לקרות עד גיל מאה. אמן. אז מדוע אני מרגישה משונה הבוקר. לקראת גיל 34 מפתחת תסמינים של פסיכית. נשקתי לך קרוב אמש. בשתי ידיי אחזתי את פניך. ואז הכל נקטע והיינו חייבים להפרד. אני מזכירה לעצמי שהפתרון הקל ביותר לעולם אינו הנכון ביותר. ולא אפרט. כל מה שיש לי לאמר לך הוא ללא מילים. יש לי מלא סיפורים לספר לך. והכל בלי לדבר. השתיקות בטלפון לא עושות לך את זה. אם אני לא רואה את עיניך חוזרות אל שלי.. התחושה מאבדת ממשמעותה. אני מחכה. רק מנסה לאהוב אותך.