מיולניר

תור, לאור ירח, הופיע לי פתאום.
עמדתי שם,בחושך, ידיי חבקו גופי.
בתוך מחשבותיי, אורד הישישה טווה תלולית שפופה, עומלת בלחישה.
זה אשר קרה, כיסתה את התלולית ברגבים אפרפרים חומים של בוץ ואבנים.
ורדנדי הקשישה שזרה בי חוט דקיק, וכל הכוכבים הגבירו נצנוצם בחושך הכבד. מדממים.
זה אשר קורה, מגע ידה עדין, כמעט בלתי מורגש, לבנים הונחו במערום ליצירת מבנה חדש.
סקולד, בתבונתה רבת שנים, ידה אוחזת נול, חוברת בי קרעים בשרוכים מנחמים.
זה אשר יקרה, בידי אחזה ברוך, ואני המתנגדת לאחור ארצה למשוך.
אני קטנת קומה, בוהה בו ממקומי. ואחוזת אימה – מקבת בכף ידי.