אדג'יו פועם ומתפתל מקלידים שחורים לבנים אצלי ברכב, ממלא כאדים את החלל המצומצם, סוחף אותי על גבי השחר המפציע על האופק המנוקד עננים. ואז מצטרפים אליו בתזמון מושלם פריטות חשמליות מבוכיינות משהו, ליצירת הרמוניה מדויקת של נשמתי. אני מטפסת על התוים כעל סולם יעקב. בידיי נתלית ומתנדנדת להנאתי. גם הנפילה הגדולה ביותר תיעצר בסופו של דבר ומנסיון אני יודעת כי תמיד יש לאן לטפס. כל יום טומן לי הפתעות חדשות ומפנים הזויים, חלקם משעשעים חלקם מטורפים. אני משתדלת לאכול את כולם לשובע ולירוק את מה שאסור לבלוע. לאט לאט אני בונה מרכב שלם. חסרים בו חלקים עדיין, חלקים חשובים שכרגע הלכו קצת לאיבוד. עוד מעט אמצא אותם. כאילו שמתי בהקפאה חלק מליבי והוא ממתין במגירה עד לזמן הנכון לפתוח אותה.
עוד נגיע.
השבמחק