אני זוכרת אותך. אתה זה שאמר שאוהב אותי. הצהרת על כך במוחלטות נפלאה פעמים רבות. הרגעת אותי. ניחמת אותי. נטעת בי בטחון. אתה שלי אם זה אמור ונועד לקרות עד גיל מאה. אמן. אז מדוע אני מרגישה משונה הבוקר. לקראת גיל 34 מפתחת תסמינים של פסיכית. נשקתי לך קרוב אמש. בשתי ידיי אחזתי את פניך. ואז הכל נקטע והיינו חייבים להפרד. אני מזכירה לעצמי שהפתרון הקל ביותר לעולם אינו הנכון ביותר. ולא אפרט. כל מה שיש לי לאמר לך הוא ללא מילים. יש לי מלא סיפורים לספר לך. והכל בלי לדבר. השתיקות בטלפון לא עושות לך את זה. אם אני לא רואה את עיניך חוזרות אל שלי.. התחושה מאבדת ממשמעותה. אני מחכה. רק מנסה לאהוב אותך.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה